תעודה עתיקה לפי סעיף 43 לפקודת הראיות

סעיף 43 לפקודת הראיות קובע: "הוגשה תעודה שהיא כנחזה או כמוכח, בת עשרים שנה לפחות והוצאה מתוך משמורת הנראית כשרה בעיני בית המשפט באותו מקרה, רשאי הוא להעמידה על חזקתה שהחתימה עליה וכל חלק בה הנחזים שנעשו בכתב ידו של פלוני נעשו בכתב ידו, ולגבי עשייתה או אימותה של התעודה – שנעשתה או שאומתה כהלכה בידי אדם הנחזה כמי שעשאה או אימתה". (ההדגשה אינה במקור).

יחד עם זאת, כבר נקבע כי התעודות הנושנות קבילות כחריג לכלל האוסר עדות מפי השמועה, בנסיבות מסוימות, כמפורט להלן: "המסמכים הנדונים נשמרו בתיקי הערייה והוצאו מתוכם. מדובר במסמכים שגילם נע בין ארבעים לעשרים שנה. כולם נכתבו בידי עובדי רשות ציבורית הנוהגת לערוך רישומים, לתעד סיכומי דיונים ולשמור התכתבויות מאז עריכתן, במסגרת סדרי העבודה הרגילים. דומה כי גם על פי דיני הראיות, כפי שהיו נהוגים אצלנו משך שנים, אשר מקורם במשפט המקובל האנגלי, היו המסמכים האמורים נכללים בגדר החריגים לכלל הפוסל עדות שמיעה. זאת נוכח מהותם וטיבם של המסמכים, הן בשל היותם רישומים שנערכו בידי ממלאי תפקיד ובמסגרת שיגרת עבודתם על פי הנהוג, הן בשל היותם 'מסמכים צבוריים' והן בשל היותם 'עתיקים' ובהעדר יכולת מעשית להציג ראיות טובות יותר בעל פה להוכחת תכנם. מכל הטעמים הללו ועל פי הטעמים שביסוד החריגים לאיסור על עדות שמיעה ראויים היו המסמכים האמורים להיתקבל להוכחת תכנם". [ע"א 2515/94 לוי נ' עירית חיפה, פ"ד נ(1) 723, פס' 6 לפסק דינה של כב' השופטת ביניש (1996)].

...

לטענת המשיבה, אי הסדרת הרישום על ידי המבקש מעידה כי מעולם לא רכש את הדירה, בין בעצמו ובין באמצעות אחיו, שכן המבקש, לשיטתה, המתין עד לפטירת המנוח ישראל ואשתו כדי לרשום את הדירה על שמו, ומשכך לשיטתה דין התביעה להידחות, בין לגופה ובין מחמת התיישנות ושיהוי.

בנסיבות האמורות, אין בידי לקבוע כי מתקיימים התנאים הקבועים בפסיקה לשם דחיית תובענה לסעד הצהרתי על בעלות בזכויות בדירה מקרקעין בשל שיהוי בהגשתה, משכך, טענת המשיבה לפיה יש לדחות התובענה על הסף בשל שיהוי בהגשתה נדחית.

סוף דבר לנוכח כל האמור לעיל, נחה דעתי כי המבקש הרים את הנטל המוטל על כתפיו להוכחת ביצוע עסקת מכר הזכויות בדירה ודין התובענה להתקבל.

לפיכך אני מורה כדלקמן: ניתן בזאת סעד הצהרתי כנגד המשיבה לפיו המבקש הינו הבעלים המלא והבלעדי של הזכויות בדירה המצויה בקומה הרביעית (ע"פ נוסח הרישום בנסח לשכת רישום המקרקעין) בבית ברח' פיליכובסקי 7 בתל אביב, הידועה כגוש 6629, חלקה 129, תת חלקה 64, והינו זכאי להירשם כבעל הזכויות בדירה בלשכת רישום המקרקעין, וזאת בכפוף להמצאת המסמכים הנדרשים ולביצוע כל התשלומים הנדרשים, ככל שנדרשים, לפי נהלי הרשות ו/או לפי הסכם המכר בעת העברת הזכויות.

חלקם הגדול של המסמכים שהוצגו בפני מזמן אמת הנם מסמכים נושנים, כהגדרתם בסעיף 43 לפקודת הראיות, השמורים בארכיון המדינה, הארכיון הציוני ואצל גופי המדינה (האפוטרופוס, הממונה על נכסי אויב ורשויות המסים).

בשל היותם עתיקים, לא קיימת כל אפשרות ממשית להציג ראיות טובות יותר ו/או ראיות נוספות בעל פה או בכתב להוכחת תוכנם.

ר' לעניין זה היותו של הרישום תעודה ציבורית בע"א 22/57 אלשאלם נ' עוואד, פ"ד יב, 390, וכן תעודת עובד ציבור (ע"פ (י-ם) 9509/05 מאיר שולמית – רשומי רשות הרשוי בתגובה לפניית עובד ערייה, כפי שמוזכר בקדמי, על הראיות, חלק שני, עמ' 943 ה"ש 80).

...

מנגד, הנתבעת טוענת כי היא מחזיקה בנכס כדין, הנכס ניתן ו/או נמכר למושב כדין על ידי המוסדות המייסדים בעת הקמתו ולפיכך יש לדחות את התביעה, בנוסף לטענת ההתיישנות שקמה כנגד התובעת, בשים לב לחלוף 90 שנה מהמועד בו הוקנה השטח למושב.

ככל שהיתה מתקבלת התביעה הרי שיכולים היו להתעורר רבים אחרים שיבקשו להחיות תיקים שהופקעו, נסגרו על ידי הממונה על נכסי אויב והועברו לארכיון.

באופן דומה, כשם שלא היו מאפשרים לאדם פרטי לעורר תיק ממונה לאחר שזה שוחרר והועבר לארכיון כסגור, ולתבוע זכויות מכוח קרקע המצויה בתיק סגור, כך אין לאפשר פתח לתובעת, המשמשת כמנהלת נכסים פרטיים עבור אנשים פרטיים, לעורר קרקע המצויה בתיק ממונה סגור ולתבוע זכויות מכוחו.

סוף דבר: העולה מכל האמור לעיל הוא כי יש לדחות את התביעה על הסף ויש לראות בפעולות הנתבעת בחלקה שבמחלוקת, לצורך הדיפת תביעת הסילוק, כפעולות שבוצעו כדין בהתאם לזכויות כדין שרכשה כדין בחלקה זו. לפיכך, אני מורה על דחיית התביעה.

לדבריו, אין זה מטבע המשפחה שלהם לכתוב מסמכים, ומשעזר לכל אחיו שהתחתנו "שלכל אחד יהיה לו בית", וגם לאימו, "ואני רוצה את הבית בעתיקה". (נ/2; עמ' 40 לפרוט', ש' 5 – עמ' 41, ש' 7).

הוכח כי ההסכם וכן התעודות שהוציא האפוטרופוס מהוות רשומות מוסדיות, עמדו בתנאיו של סעיף 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), והנתבע לא הפריך עמידתה של התובעת בתנאים אלה.

...

משך ההחזקה של הנתבע בנכס הדירה לאחר שבחנתי את ראיות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי הנתבע לא הוכיח כי החזיק בנכס לפני שנת 67', לכל המוקדם, באשר אין ראיה לפיה אמו החזיקה בנכס לפני שנת 67'.

הלכה פסוקה היא כי הימנעותו של בעל דין מלהביא ראיה רלוונטית אשר היה באפשרותו להגישה, תוביל את בית המשפט למסקנה, שאילו הובאה היא הייתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה.

לסיכום, בהיותו של הנתבע עד יחיד מעונין, אשר עדותו אינה משכנעת, ובהעדר עדים נוספים, אשר לא היה כל קושי להביאם, וחזקה על הנתבע כי בחר שלא להעידם פן יזיקו לעניינו, לא הרים הנתבע את הנטל המוטל עליו להוכיח את השנה בה החל להתגורר בדירה, ועל אף שלא מן הנמנע כי אמו ואחיו אחמד התגוררו בה משנת 67', אין ראיה אובייקטיבית כי התגורר בה לפני שנת 99'.

באשר להסכם המכר מיום 2.3.1943 נטען כי המסמך מהוה תעודה נושנה קבילה על פי סעיף 43 לפקודת הראיות ומי שחפץ לסתור אותה, עליו נטל הראייה (ע"א 2576/03 אהובה וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (נבו)).

נטען שכדי לבסס את זכותו טען הנתבע 1 שקבל את הזכויות בחלקה בויתור בלתי רשום מבעלים בלתי רשומים (אחיו) לפי ויתור נוטריוני מיום 4.2.1987, כאשר הם קיבלו את הזכויות בירושה מאביהם המנוח יוסף ח'ליל דרבי ז"ל שכביכול רכש כדונם משטח החלקה משוכרי אלקאדי בהתאם להסכם המכר שמקורו לא הוצג ומהוה מיסמך מזויף בלתי קביל כראיה ואילו החלק האחר נרכש בחזקה עתיקת יומין.

...

לאור האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.

אציין כי קבלתי את הסבריו לגבי העדר הרלוונטיות בחשיפת ההסכם ואני סבור שאותה עסקה נעשתה בתום לב ותוך תשלום מלוא התמורה.

לאור כל האמור לעיל אני מורה על רישום חלקה 724 בגוש 18876 בשלמות ו-1/6 (3/18) מחלקה 720 על שם רשות הפיתוח ורישום 15/18 חלקים מחלקה 720 בגוש 18876 על שם דרבי.

אשר לטענת המבקשת כי הסכם הביטול מהוה תעודה נושנה כהגדרתה בסעיף 43 לפקודת הראיות, טענו המשיבים כי המדובר בהרחבת חזית פסולה ולא הוצגה שום ראיה לביסוסה ועל כן יש לדחות את הטענה על הסף.

כאמור, כשמתמלאים שני התהאים המנויים ברישא של סעיף 43 לפקודת הראיות, קמה חזקה שהמסמך נעשה ונחתם בידי מי שנחזה כזה שערך אותו וחתם עליו, כך גם פורש העניין בעבר בפסיקה, כשצויין כי: "על פי סעיף 43 לפקודת הראיות, אם הוגשו מסמכים כאלה (מסמכים ישנים שנערכו למעלה מ- 20 שנה – מ. דאוד) אשר הוצאו ממשמורת הנראית כשירה בעיני בית המשפט, רשאי בית המשפט להעמידם בחזקת מסמכים שנעשו ונחתמו בידי מי שנחזה כזה שערך אותם וחתם עליהם" – ראו בר"ע (מחוזי י-ם) 295/95 האוניברסיטה העברית נ' סלון סיני בע"מ, תק-מח 96(1) 188, בעמ' 191).

עוד נקבע בפסיקה כי התעודות הנושנות קבילות כחריג לכלל האוסר עדות מפי השמועה, בנסיבות מסוימות, כמפורט להלן: "המסמכים הנדונים נשמרו בתיקי הערייה והוצאו מתוכם. מדובר במסמכים שגילם נע בין ארבעים לעשרים שנה. כולם נכתבו בידי עובדי רשות ציבורית הנוהגת לערוך רישומים, לתעד סיכומי דיונים ולשמור התכתבויות מאז עריכתן, במסגרת סדרי העבודה הרגילים. דומה כי גם על פי דיני הראיות, כפי שהיו נהוגים אצלנו משך שנים, אשר מקורם במשפט המקובל האנגלי, היו המסמכים האמורים נכללים בגדר החריגים לכלל הפוסל עדות שמיעה. זאת נוכח מהותם וטיבם של המסמכים, הן בשל היותם רישומים שנערכו בידי ממלאי תפקיד ובמסגרת שיגרת עבודתם על פי הנהוג, הן בשל היותם 'מסמכים צבוריים' והן בשל היותם 'עתיקים' ובהעדר יכולת מעשית להציג ראיות טובות יותר בעל פה להוכחת תכנם. מכל הטעמים הללו ועל פי הטעמים שביסוד החריגים לאיסור על עדות שמיעה ראויים היו המסמכים האמורים להיתקבל להוכחת תכנם" - [ע"א 2515/94 לוי נ' עירית חיפה, פ"ד נ(1) 723, פסקה 6.

...

סבורני, כי התקיימו התנאים שבסעיף 43 לפקודת הראיות, הסכם הביטול הוחזק במשך למעלה מ- 20 שנה, בארכיון המבקשת, כך שניתן לראותו כקביל ולהחיל לגביו את החזקה שנעשה ונחתם בידי מי שנחזה כזה שערך אותו וחתם עליו.

כפי שקבעתי לעיל, הסכם הביטול אשר ביטל את המכר לגבי החלקות הציבוריות 24 ו- 25 הינו קביל ונעשה כדין ולכן די בו כדי לחייב את המסקנה שיש לבטל ולמחוק את הערות האזהרה שנרשמו זאת לאור הסכמת הצדדים כעולה מהסכם הביטול ולאור ביטול עילת ההערה מכוח הסכם הביטול עצמו.

סוף דבר; לאור האמור והמקובץ לעיל, התוצאה הינה שהתובענה מתקבלת אפוא בעיקרה וניתן בזה פסק דין הצהרתי לפיו עסקת המכר של חלקות 24 ו- 25 מבוטלת מכוח הסכם הביטול ולכן הנני מורה על מחיקת הערות האזהרה על החלקות 24 ו- 25 לטובת המנוח עזאני ומר שפינקו, הרשומה על זכויות המבקשת.