כך, בעוד סעיף 9(א) לתקנות קובע כי על עניין שאינו מוסדר בתקנות יחולו תקנות סדר הדין האזרחי בשינויים המחויבים, בא סעיף 9(ב) לתקנות וקובע כי "בית המשפט רשאי לסטות מהוראות תקנות אלה ותקנות סדר הדין האזרחי לפי תקנת משנה (א), ולנהוג בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק, ובכלל זה רשאי בית המשפט לפטור את מי מבעלי הדין מהגשת תצהיר או מהתייצבות לדיון." במידה שניפגע העבירה מעוניין בהגשת חוות דעת, הוא יכול לעשות כן בהתאם לתנאים הקבועים בסעיף 6 לתקנות.
מהדווח שהציגה עו"ד רחל גרשוני – ראש תחום עונשין במשרד המשפטים, בדיון בועדת חוקה, חוק ומשפט מיום 12.6.2006 עולה כי בתי המשפט שדנו בבקשות מכוח חוק המיגבלות עד אותה העת, עשו שימוש בין השאר בגזר הדין בתיק הפלילי, בפרוטוקולים של הועדה למניעת גילוי עריות, בפנייה של הנפגע ומשפחתו, בפנייה של המועצה לשלום הילד, במכתב מאת אגף השירותים החברתיים בערייה, בעובדות מוסכמות מכתב האישום, בתסקיר נפגע עבירה שהוכן עבור ההליך הפלילי, וכן בשכל הישר ובידיעה שיפוטית.
לעיתים קרובות די באלה כדי ללמד על הנזק הנפשי הפוטנציאלי לנפגע העבירה עקב שובו של עבריין המין לסביבתו; ורק במקרים שבהם בית המשפט סבר כי אין די בחומרים שבפניו, נתבקשו ראיות נוספות (פרוטוקול הועדה מיום 12.6.2006, בעמ' 4; פוגץ', ביום שאחרי, בעמ' 190); והכל בהתאם לנסיבות המקרה ומתוך שאיפה להגשים את מטרתו של חוק המיגבלות – לצמצם את הנזק הנפשי הנוסף שעלול להגרם לקורבן העבירה.
בנסיבות אלה, אינני שותפה לקביעתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה ללא חוות דעת מומחה בעיניינה של העוררת, לא ניתן להעריך את הנזק הנפשי שעשוי להגרם לה וכי "לא די ברצון להמנע מהמפגש עם המשיב". כפי שפורט בהרחבה לעיל, וכפי שנאמר במפורש בחוק המיגבלות, אין הכרח שבפני בית המשפט תובא חוות דעת מומחה, ובכל מקרה, וזה העיקר – "בדיקה בידי מומחה לצורך מתן חוות דעת לא תערך אלא בהסכמת נפגע העבירה" (סעיף 5(א) לחוק המיגבלות).
...
מהו האיזון הראוי בין הפגיעה בזכויותיו של אדם, עבריין מין, שנשפט, הורשע, ריצה את עונשו במלואו, ומבקש כעת לבנות לו חיים חדשים ביישוב שבו התגורר בעבר; לבין הנזק הנפשי הממשי הנוסף שעלול להיגרם לקורבן העבירה, בתו של העבריין המורשע, שאביה ביצע בה עבירות אינוס בנסיבות מחמירות בתדירות גבוהה ולאורך שנים ולאחר שחרורו חזר להתגורר בקרבתה.
בנסיבות המקרה שוכנעתי כי מתן אפשרות למשיב להתגורר או לעבוד ביישוב לא רק שיערער את מצבה הנפשי של העוררת, אלא שלא מן הנמנע שאם הבקשה לא תיענה תיאלץ העוררת, שגרה ביישוב מילדותה ומגדלת שם את ילדיה, לעקור מן המקום; ואביה ששב ליישוב אך לאחרונה, יזכה בהזדמנות לבנות שם את חייו, על הריסות חייה.
התוצאה היא שהערר מתקבל.
בהתאם להוראת סעיף 3(ד) לחוק המגבלות, אני מורה כי ייאסר על המשיב להתגורר או לעבוד ביישוב.
