התיסמונת הפוסט-טראומטית, מוגדרת במגדיר האמריקני למחלות פסיכיאטריות (DSM-5), כהפרעה המופיעה בקרב אנשים שחוו, או היו עדים ל"ארוע טראומתי", וזו לשון ההגדרה:
"Posttraumatic stress disorder (PTSD) is a psychiatric disorder that can occur in people who have experienced or witnessed a traumatic event such as a natural disaster, a serious accident, a terrorist act, war/combat, rape or other violent personal assault. PTSD is a real illness that causes real suffering.
הליך ההכרה בהפרעה פוסט טראומטית, שנגרמה במהלך השרות הצבאי, נקבע על פי חוק הנכים.
...
בהקשר זה, בית המשפט המחוזי הנכבד קבע בנוסף כי אין תחולה, בנסיבות העניין, לכלל המעוגן בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, אשר משעה את מרוץ ההתיישנות במקרים שבהם הנזק נתגלה באיחור, ובתוך כך שלל את טענתו של המערער כי הנזק שהופיע אצלו בשנים הראשונות שלאחר האירוע הוא בבחינת "עניין של מה בכך". אביא את עיקרי הדברים בנושא זה כלשונם:
"בנסיבות אלה, בהן הנזק התגלה לתובע בסמוך לאחר האירוע – יש להתחיל את מנין תקופת ההתיישנות באופן הרגיל, היינו, ביום שבו נולדה עילת התביעה, שהוא היום שבו אירע הנזק. בנסיבות אלה אין מקום להארכת תקופת ההתיישנות לעשר שנים ואין מנוס מקביעה כי הואיל והתביעה הוגשה במועד שבו הוגשה הרי שחלה עליה התיישנות ודינה להדחות" (ראו: עמ' 30-29 לפסק הדין; ההדגשות במקור – ח"מ).
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בנושא זה, ובנסיבות הפרטניות המאפיינות את המקרה שלפנינו – אני סבור כי לא היה מקום למנוע מהמשרד להעלות את טענת ההתיישנות במועד שבו היא הועלתה, היינו: בתשובה לבקשת אגד לסילוק התביעה על הסף.
לפיכך אני סבור, למרות השלב הדיוני המאוחר שבו הועלתה טענת ההתיישנות, כי בדין נקבע שהמשרד לא החמיץ את ההזדמנות הראשונה להעלותה וכי אין הצדקה לקבוע כי בנסיבות אלו היה על המשרד להעלותה באופן "אוטומטי" אך בשל הפרשי הזמנים בין מועד האירוע לבין המועד הנטען לקרות הנזק ומבלי שתהיה ברשותו ולו תשתית ראייתית מינימלית לביסוס טענה כאמור (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 342 (מהדורה שביעית, 1995): "אם היתה לנתבע הזדמנות לעורר את הטענה בכתב הגנתו ולא עשה כן הוא החמיץ את המועד; מה שאין כן מקום בו לא ידע הנתבע ולא יכול היה לדעת, עת הגיש את כתב הגנתו, מתי התחילה תקופת ההתיישנות"; ראו והשוו חבקין, בעמ' 103-102, לגבי מצב הדברים שבו רק לאחר תיקון כתב התביעה המקורי עולה צורך בטענת הגנה מסוג התיישנות).
לסיכום, הנני סבור כי יש למנות את מרוץ ההתיישנות בעניינו של המערער החל משנת 2000 כמוצע על ידי חברי, המשנה לנשיאה ח' מלצר, ולפיכך תביעתו של המערער לא התיישנה.
