התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה וביום 16.1.19 קבע המל"ל את נכותו הצמיתה של המשיב בגין שבר סגור בעצם הסירה (שורש כף היד) בשיעור של 10% לפי סעיף 35 (1) (ב) מותאם למבחני הנכות שמכוח תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגגעי עבודה) התשט"ז – 1956 (להלן: "מבחני הנכות"), כולל הצלקת.
הוועדה ציינה בהחלטתה כי: "הוועדה עיינה בחוו"ד של ד"ר אמיר אורון וחולקת על מסקנותיו, המומחה מתייחס למצב עתידי ולא למצבו הקיים, לעניין תיסמונת התעלה הקארפלית שמציג המטופל באופן סובייקטיבי אינו קשור בפגיעה הנוכחית.".
המשיב, בבקשתו להבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל, לא העלה כל פגם מהותי בעבודת הועדה ונסמך על טענתו (הסובייקטיבית) לאפשרות להחמרה בעתיד- מבלי שכיום, ישנה טענה כלשהיא לשינוי מהותי (או שיפור) במצבו שנותר ללא כל שינוי מיום בדיקתו.
הועדה עשתה כן, לא חלילה מרוע לב ולא בגלל טעות, אלא משום שלנפגע עבודה עומדת הזכות לפי חוק הביטוח הלאומי, בכל עת (לאחר 6 חודשים ממועד קביעת הנכות הצמיתה), להגיש תביעה להחמרת המצב הרפואי כשזו תתרחש.
...
לפיכך אני נעתר לבקשה בכפוף לכך: בהחלטת המינוי יצוין בפני המומחה כי נכותו הצמיתה של התובע היא בשיעור של 10% לפי ס' 35 (1)(ב) בגין שבר סגור בעצם הסירה שורש יד ימין, וכי נכות זו כוללת גם את הצלקת.
דיון
לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, בתגובה ובהחלטת בית משפט קמא, מצאתי בסופו של יום לדחותה.
סוף דבר
על כן הבקשה נדחית.
