כעת לא נותר אלא לבחון האם תניית השיפוט בין הצדדים הנה תניית שיפוט ייחודיות או שמא תניית שיפוט מקבילה?
לצורך ההבחנה בין תניית שיפוט ייחודית למקבילה יש לבחון את לשון ההוראה.
...
לאחר שעיינתי בשטר החוב ובחוזה בין הצדדים אשר מופיעים על גבי מסמך אחד, נחה דעתי כי הצדק עם התובעת וכי תניית השיפוט מחייבת את הצדדים בקשר לשטר החוב, וזאת לא רק מהטעם כי החוזה ושטר החוב משולבים במסמך אחד, אלא מאחר ובשטר החוב עצמו כלולה הוראה מפורשת שהיא תניית שיפוט בזן הלשון: "מקום השיפוט הבלעדי והייחודי, לכל תביעה על פי שטר זה יהיה ביהמ"ש המוסמך בפתח תקווה בלבד...".
תקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת, כי "היה קיים הסכם בין בעלי הדין על מקום השיפוט, תוגש התובענה לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי אותו מקום; לא הוסכם בין בעלי הדין שמקום השיפוט יהיה מקום שיפוט ייחודי, יכול שתוגש התובענה לבית המשפט שבאותו מקום או לבית משפט אחר לפי תקנות 3 או 4".
אשר לתוקפה של תניית השיפוט שבהסכם בין הצדדים, ההלכה הפסוקה קבעה לא אחת, כי אדם החותם על הסכם, מחויב בתנאיו, ומוחזק כמי שקרא את התנאים והסכים להם.
משהגעתי לכלל מסקנה כי תניית השיפוט היא ייחודית, ראיתי לקבל את הבקשה בעניין העברת מקום השיפוט למחוז מרכז.
כללם של דברים:
אני מורה על העברת התביעה לבית המשפט השלום במחוז מרכז.
