בקשת הנתבעים למחיקת התביעה על הסף בשל חוסר סמכות, לאור קיומה של "תניית גישור" והסכם עבודה.
עיקר המחלוקת ביניהם, הנה בשאלה האם ניתן לאכוף עליהם את "תניית הגישור" ולחייב אותם לפנות להליך גישור והאם היתנהגותם עד כה, מהוה ויתור על הליך זה.
בסעיף 19ב להסכם הרכישה מהמיזוג (נספח 3 לכתב התביעה), הוסכם בין הצדדים כי "אם יתעורר סיכסוך בעיניין ביצוע הסכם זה או פרושו, לא יפנה אף אחד מן הצדדים להליכים משפטיים כל שהם אלא לאחר הליך גישור או פישור לפי ההוראות שבתקנות בית המשפט (פישור) התשנ"ג-1973, בפני מגשר או מגשרים שמונו בהסכמת שני הצדדים ובהיעדר הסכמה, על ידי מנהל מוסד שמואל נאמן למחקר מיתקדם במדע ובטכנולוגיה בטכניון." (ההדגשה בקוו הוספה – י.ש.).
...
באשר לרכיב השני של התביעה – קרי, השבת הסכום ששולם לנתבע כמקדמה על חשבון דמי ניהול: לאחר שעיינתי בכתב התביעה, מצאתי לנכון לדחות את טענת הנתבעים בהקשר זה.
בכתב התביעה טענו התובעות כי: "19. במסגרת הסכם העבודה הוסכם, בין היתר, כי הנתבע גם יספק שירותי ניהול למומנטום (סעיף 2.א. להסכם העבודה), וכי משכורתו של הנתבע תשולם על ידי דעת ועל ידי מומנטום בחלוקה שתוסכם על ידי שתי החברות הנ"ל (סעיף 4.א. להסכם העבודה).
לפיכך, הסמכות העניינית לדון ברכיב זה של התביעה נתונה לבית משפט זה.
לפני סיום אעיר, כי מאחר והגעתי למסקנה כי יש לעכב את התביעה בכל הנוגע לרכיב הראשון, לצורך הפנייה להליך גישור ובהינתן שקדם המשפט קבוע רק ליום 13.9.2022, מוצע לצדדים להפנות את מכלול המחלוקות ביניהם בהליך זה להליך גישור, וזאת, בין היתר, לצורך ניהול הליך גישור אפקטיבי ולשם חסכון בזמן ובמשאבים.
סוף דבר
לאור האמור, נדחית הבקשה למחיקת על הסף, ומתקבלת והבקשה החלופית לעיכוב הרכיב הראשון של התביעה.