התובע הכחיש את טענות הנתבעת והקדים וטען כי לבית הדין אין סמכות עניינית לידון בטענת הנתבעת על אודות אובדן הכנסות לכאורה והוסיף, כי תניית אי התחרות מגבילה אותו מלהתקשר עם לקוחות הנתבעת, בעוד שבכתב התביעה שכנגד, מדובר בייצוג לכאורה של סוכנויות שהנתבעת ייצגה בעבר.
לשאלת הגבלת העיסוק, כשמר איילון נישאל מדוע נכלל סעיף 5 בהסכם העבודה עם התובע, השיב: "מישהי מכוח אדם שהיא הביאה את התובע כמועמד לעבודה, היא הכניסה את הסעיף הזה בתור חלק מהתנאים שמוסכמים ושנינו חתמנו והסכמנו על זה". ובהמשך עדותו: "מכיוון שלדעתי מקובל בחברה בעבודה של אמון, כמו התפקיד הבכיר של התובע, של לשמור על אי תחרות בתוך שנה. גם כשאני הייתי שכיר החתימו אותי על אי תחרות לשנה קודם." (עמ' 27 לפרוטוקול מול שורה 4 ואילך).
לאור כל האמור לעיל, באתי לכלל מסקנה, כי תניית הגבלת התחרות שמופיעה בהסכם העבודה של התובע אינה תקפה, באשר לא הוכח כי מטרתה להגן על אינטרס לגיטימי כשר של הנתבעת.
התמונה המתקבלת היא שמטרתה היחידה היתה להגביל את התחרות העסקית מול הנתבעת.
סעיף 5 להסכם העבודה עמו, הדן, כזכור, בהגבלת עסוקו למשך 12 חודשים, אינו עולה בקנה אחד עם דרישות החוק והפסיקה, והכל כפי שפורט בהרחבה במסגרת הדיון בתביעה העיקרית.
...
הצדדים החליפו ביניהם תכתובות נוספות בעניין (נספחים ח' ו-ט' לכתב התביעה), ובסופו של דבר הגיש התובע את כתב התביעה דנן.
אחרית דבר
תביעת התובע מתקבלת בחלקה והנתבעת תשלם לו את הסכומים הבאים:
הפרשי עמלות – סך של 40,696 ₪.
סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעהועד לתשלום מלוא הסכום בפועל;
הפרשי פיצויי פיטורים – אני מורה לנתבעת להעביר לתובע, באמצעות בא כוחו, בתוך 14 ימים מהיום, מכתבי שחרור המופנים לקופת הפיצויים על שם התובע, בחברת הביטוח מגדל, וזאת ביחס לכל הסכומים שנצברו לטובתו מכוח פוליסת ביטוח המנהלים שהיתה לו בתקופה הרלוונטית להעסקתו בנתבעת;
התביעה שכנגד – נדחית.
בנוסף לאמור לעיל, ובשיםלב לכך שמחד גיסא תביעתו של התובע התקבלה בחלקה, ומאידך גיסא, התביעה שכנגד נדחתה, אני מורה לנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 2,000 ₪ וכן השתתפות בשכ"ט עו"ד בסך 13,000 ₪.
