לעניין הלוואה להחלפת רכב, קובע סעיף 11(א)(1) להסכם כדלקמן: "(א) הלוואה עומדת להחלפת רכב תנתן - (1) למוגבל בניידות שיש לו רשיון נהיגה בר תוקף - אם חלפו 42 חודשים לפחות ממועד קבלת ההלוואה העומדת שניתנה לרכישת הרכב שהמוגבל בניידות מבקש להחליפו (להלן - הרכב הקודם)".
סעיף 11(ב)(3) קובע כי "על אף האמור בסעיף קטן (א) יהא המוסד רשאי ליתן הלוואה עומדת להחלפת רכב, אף אם טרם חלפו 42, 48 או 60 חודשים, לפי הענין בנסיבות אלה: ...(3) המכון קבע הגבלות בנהיגה של המוגבל בניידות שאינן מאפשרות לו המשך השמוש ברכב הקודם".
מהוראות אלו עולה כי מבוטח אשר קיבל הלוואה עומדת לרכישת רכב (והחזירה), יכול לקבל הלוואה נוספת לאחר 42 חודשים, ואם הוא מבקש לקבל הלוואה בטרם חלפו 42 חודשים, רשאי הנתבע להעניק הלוואה נוספת אם קיימת הגבלה שאינה מאפשרת המשך נהיגה ברכב הקודם אותו רכש באמצעות ההלוואה העומדת הקודמת.
קבלת בקשתו של התובע נוגדת את תכליתו של הסכם הניידות, וכפי שנקבע בעב"ל 1248/00 יהודה יששכר נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לט 212 (2004): "ככלל, זכות המוענקת לפי הסכם הניידות למבוטחים – והמערער בכללם – איננה זכות קנויה בידם לקבלת הגמלה לעולם וָעד. מטרתו של הסכם הניידות ותכליתו הן לסייע בידיו של אדם שמפאת מצבו הרפואי הוגבלה ניידותו. תנאי הכרחי להענקת הגמלה הוא מצב בריאותו של המוגבל בניידות ועמידתו בכלל הדרישות שבהסכם הניידות. במסגרת זו שְמוּרָה למבוטח הזכות לבקש שינוי במעמדו, אם חל שינוי במצבו המצדיק הכרה בזכאות לגמלת הניידות או בהעלאת שעורי ההגבלה שנקבעו לו. בה במידה יכול ויימצא כי אין הוא עונה עוד על דרישות ההסכם וייצא מגדר תחולתו. על "הגמישות" בזכאות לגמלת ניידות, על כך שאין המדובר בנכות יציבה או "צמיתה", ועל כך שהגימלה נקבעת בכל פעם מחדש, בהתאם למצב כפי שקבעה הועדה הרפואית, עמדה השופטת פורת בעיניין כץ ודבריה טובים לענייננו: "הגמלה הנתנת מכוח הסכם הניידות, איננה בגדר פיצוי המוגבל בשל מצבו הרפואי-הביולוגי, אלא מטרתו לסייע במימון 'תחליף לרגליים' שאינן מתפקדות כראוי ולהקל על ניידות המוגבל. אם זוהי תכלית הסכם הניידות – אין כל רלבאנטיות למצב 'ההסטורי' של הנכה, אלא הקובע הוא מצבו 'כאן ועכשיו', לאמור, בעת עמידתו בפני הועדה, הבוחנת אם זקוק הוא (ולא אם זקוק היה) לתחליף לרגליו.. עוד פסק בית-דין זה כי הסכם הניידות, מעצם טיבו, נתון לשינויים הנעשים בו מעת לעת, אשר יש בהם כדי להשפיע על זכויותיו של המוגבל בניידות, בין לטובה ובין שלא לטובה."
על יסוד טעמים אלו, לא שוכנענו כי יש לחייב את פקיד התביעות לאמץ את החלטת הועדה מיום 28.4.19 במסגרת תביעות עתידיות.
...
לאחר שבחנו את המסמכים ואת ההלכה הפסוקה, מצאנו כי אין לקבל טענה זו מהטעמים שיפורטו להלן:
ראשית, התובע אינו מצביע על כל מקור נורמטיבי מכוחו ניתן לחייב את הנתבע לאמץ את החלטת הוועדה מיום 28.4.19 גם בהחלטה מאוחרת של פקיד התביעות אשר תינתן ביחס לבקשה חדשה שתוגש על ידי התובע.
קבלת בקשתו של התובע נוגדת את תכליתו של הסכם הניידות, וכפי שנקבע בעב"ל 1248/00 יהודה יששכר נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לט 212 (2004): "ככלל, זכות המוענקת לפי הסכם הניידות למבוטחים – והמערער בכללם – איננה זכות קנויה בידם לקבלת הגימלה לעולם וָעד. מטרתו של הסכם הניידות ותכליתו הן לסייע בידיו של אדם שמפאת מצבו הרפואי הוגבלה ניידותו. תנאי הכרחי להענקת הגימלה הוא מצב בריאותו של המוגבל בניידות ועמידתו בכלל הדרישות שבהסכם הניידות. במסגרת זו שְמוּרָה למבוטח הזכות לבקש שינוי במעמדו, אם חל שינוי במצבו המצדיק הכרה בזכאות לגימלת הניידות או בהעלאת שיעורי ההגבלה שנקבעו לו. בה במידה יכול ויימצא כי אין הוא עונה עוד על דרישות ההסכם וייצא מגדר תחולתו. על "הגמישות" בזכאות לגימלת ניידות, על כך שאין המדובר בנכות יציבה או "צמיתה", ועל כך שהגימלה נקבעת בכל פעם מחדש, בהתאם למצב כפי שקבעה הוועדה הרפואית, עמדה השופטת פורת בעניין כץ ודבריה טובים לענייננו: "הגימלה הניתנת מכוח הסכם הניידות, איננה בגדר פיצוי המוגבל בשל מצבו הרפואי-הביולוגי, אלא מטרתו לסייע במימון 'תחליף לרגליים' שאינן מתפקדות כראוי ולהקל על ניידות המוגבל. אם זוהי תכלית הסכם הניידות – אין כל רלבנטיות למצב 'ההיסטורי' של הנכה, אלא הקובע הוא מצבו 'כאן ועכשיו', לאמור, בעת עמידתו בפני הוועדה, הבוחנת אם זקוק הוא (ולא אם זקוק היה) לתחליף לרגליו.. עוד פסק בית-דין זה כי הסכם הניידות, מעצם טיבו, נתון לשינויים הנעשים בו מעת לעת, אשר יש בהם כדי להשפיע על זכויותיו של המוגבל בניידות, בין לטובה ובין שלא לטובה."
על יסוד טעמים אלו, לא שוכנענו כי יש לחייב את פקיד התביעות לאמץ את החלטת הוועדה מיום 28.4.19 במסגרת תביעות עתידיות.
סוף דבר
על יסוד כל האמור התביעה נדחית.
