תנאים להליכי גביית ארנונה כאשר החוב שנוי במחלוקת

הוצאת דרישת תשלום ומתן התראה לסרבן טרם נקיטת הליכי גבייה מבצעיים, הוסדרו בסעיף 4 לפקודת המסים- "4.(1) הוטל על אדם כחוק סכום כסף בקשר לאיזה מס שהוא, ולא שילם אותו אדם את הסכום בתוך חמישה עשר יום למן היום שהיה חייב לפרעו ולאחר שנשלחה אליו דרישה בכתב לשלם את הסכום שהוא חייב לפרעו ושלא פרעו, יתן פקיד גביה כתב הרשאה לגובה מסים ובו יצטווה לידרוש מאת החייב לשלם מיד את הסכום המגיע ממנו ולגבותו, אם לא ישלמנו, על ידי תפיסתם ומכירתם של נכסי המטלטלים של החייב באופן המותנה להלן". מחוקק המשנה מצא לנכון לקבוע תנאי סף מסוימים לגבי נקיטת הליכים לפי הפקודה על ידי רשויות ומועצות מקומיות, ובאכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות מקומיות)(הוראת שעה), התש"ס- 2000 (להלן: "אכרזת המסים"), נקבע שמקום שרשות מקומית נוקטת בהליכי גבייה לפי פקודת המסים, המועד לפרעון החוב הנו בתוך 25 ימים ממועד הדרישה (סעיף 3(1) לאכרזת המסים), ואין להמציא דרישה לגבי הסכום השנוי במחלוקת, או לנקוט בפעולות גבייה, כל עוד לא חלף המועד להגשת השגה, ערעור וערר, ואם הוגשו ערעור או תובענה אחרת, כל עוד לא ניתנו פסק דין או החלטה סופית שאינה ניתנת עוד לערעור.

על מנת לחסות תחת ההגנה הנ"ל על המפרסם להראות שהתקיימו ארבעה תנאים מצטברים- שהייתה עליו חובה לבצע את הפירסום, שהחובה חלה כלפי כל נמעני הפירסום, שהייתה חובה לפרסם את הפירסום המסוים, והפרסום נעשה בתום לב, כאשר "היעדרו של מרכיב אחד מתוך ארבעת מרכיבים אלה ישלול מהמפרסם את תחולת ההגנה" (אורי שנהר.

...

לאור האמור לעיל, ובשים לב לקביעתי כי הפנייה הקודמת לתובעת הייתה בשנת 2012, ועל ההשגה שהגישה במהלך 2009 לא ניתן מענה, סבורני כי הטלת העיקולים על ידי הנתבעת לא התיישבה עם החובה לנהוג בתום לב ובזהירות ראויה טרם הטלת העיקולים.

סבורני, לאחר בחינת הדברים, ובשים לב לנסיבות העניין, שניתן להעמיד את הפיצוי לתובעת על דרך האומדנה בסך של 45,000 ₪.

התוצאה התוצאה הינה שהתביעה מתקבלת בחלקה והנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בגין הוצאת לשון הרע בסך של 45,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

כאמור בעע"מ 10372/08 עירית בת ים נ' אדוט (4.1.11)): "תנאי הסף לפתיחה בהליך גבייה מנהלי הנם: קיומו של חוב ארנונה שהוטל על נכס כדין ולא שולם בתוך חמישה עשר ימים מיום פרעונו (בגבייה מכוח פקודת העיריות, ועשרים וחמישה יום לגבייה מכוח פקודת המיסים (גבייה), בהתאם להוראת סעיף 3(1) לאכרזה), ולאחר פרק זמן זה נשלחה לחייב הודעת תשלום בה הוא נידרש לשלם את חובו תוך חמישה עשר יום נוספים (בגבייה מכוח פקודת העיריות, ועשרים וחמישה יום לגבייה מכוח פקודת המיסים (גבייה), בהתאם להוראת סעיף 3(1) לאכרזה, במידה ולא פרע החייב את חובו, עם מתן כתב הרשאה לגובה (לפי פקודת המסים (גביה)),או צו הרשאה חתום כדין (לפי פקודת העיריות) נתונה בידי הרשות האפשרות להפעיל את סמכויותיה לשם גביית החוב. בין הסמכויות הנתונות לעירייה לשם גביית החוב: כניסה לחצריו של החייב, או לחצרים בהם מוחזקים מיטלטליו, תפישת מיטלטליו, עיקולם ומכירתם, תפישה ועיקול של נכסי החייב המצויים בידי צד שלישי, מכירה כפויה של מקרקעין השייכים לחייב ואף הגשת בקשה למאסרו ....צימצום מסוים לסמכויות אלו, ניתן למצוא בסעיף 4 לאכרזה הקובע כי נקיטת הליכי גבייה לפי פקודת המסים (גביה) תעשה רק לגבי חוב סופי, אשר אינו שנוי במחלוקת ואשר חלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, ובמידה והנישום נקט באחד מן ההליכים הללו, הרשות מנועה מלנקוט בהליכי גבייה עד למתן החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד.". תקנות המסים (גביה) התשל''ד- 1974 קובעות את האופן בו יש לשלוח לחייב דרישות לתשלום מס, ולהמציא אזהרה בטרם נקיטה בהליכים; ובחוק הרשויות המקומיות (ערר על תביעת ארנונה כללית) התשל''ד- 1971 קבועים מועדי ההשגה וערר (וראו גם: עניין נסייר, שם, שם; בר''מ 6072/12 דוד נ' עריית נצרת עילית (19.09.12) ; עמ"מ 8832/12 עריית חיפה נ. יצחק סלומון בע''מ (15.04.15)).

אם לא די בכך - מר והבה הודה כי הוא חתום על צוי העיקול שנשלחו לתובעת, בשנים 2009 ו- 2012; ובכלל, הוא חותם על כל צוי העיקול, לרבות ההודעות לבנקים, בחתימה אלקטרונית, כאשר, כלשונו: "אני לא עובר אחד אחד כי יש כמויות. לוקחים מדגמית – 1,5,10 מתוך מאות עד אלף" (ראו: עמוד 12 לפרוטוקול שורות 3-4).

...

בהתאמה, אני קובעת כי הליכי הגביה שננקטו כנגד התובעת, ובכללם הטלת העיקולים על חשבון הבנק, ננקטו שלא כדין.

על כן, אני קובעת כי המועצה פרסמה פרסום, הכולל לשון הרע; ואפנה לבחון את הטענה לאשם תורם מכריע.

סוף דבר אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סכום של 40,000 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד בסכום של 9,000 ₪.

באותו מעמד ביקש גם לקבל שישה חודשי פטור מחיוב ארנונה בגין "נכס ריק", בעקבות שפוץ שעשה בנכס בתקופה זו. באותו מעמד, הוא ווידא עם הפקידה מטעם מחלקת השומה בערייה (שרה), כי לא יינקטו נגדו כל פעולות גבייה עד החלטה בבקשתו וזו הצהירה בפניו כי: "במערכת יש הסבר שקומת הקרקע בנכס עוברת שינוי שומה וכאשר תצא שומה מתוקנת כולל תוספת של מספר חודשי נכס לא ראוי, תקבל בדואר, לכתובת שסיפקת, את דרישת התשלום המתוקנת ועד אז בודאות לא יפעלו בפעולות גבייה מאחר וזה מצוין במפורש בתוכנה הפנימית בערייה". באותו מעמד הוא ציין כי כתובתו הרשומה להמצאת דואר היא ברחוב הכנסת הגדולה בתל אביב ולא בכתובת הנכס.

בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 נקבע שהשגה על חיוב בארנונה ניתן להגיש בתוך 90 יום ממועד קבלת הודעת התשלום, מהטעמים שפורטו בחוק (סעיף 3(א)(1) וערר על החלטת מנהל הארנונה ניתן להגיש לועדת הערר בתוך 30 יום ממועד המצאת התשובה, ועל החלטת ועדת הערר ניתן להגיש ערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים (סעיפים 6(א)ו-(ב) לחוק הנ"ל. לעניין תנאי הסף לנקיטת הליכים לפי פקודת המיסים נקבע בפסיקת בתי המשפט: "תנאי הסף לפתיחה בהליך גבייה מינהלי הנם: קיומו של חוב ארנונה שהוטל על נכס כדין ולא שולם בתוך חמישה עשר ימים מיום פרעונו (בגבייה מכוח פקודת העיריות, ועשרים וחמישה יום לגבייה מכוח פקודת המיסים (גבייה) בהתאם להוראות סעיף 3(1) לאכרזה), ולאחר פרק זמן זה נשלחה לחייב הודעת תשלום בה הוא נידרש לשלם את חובו תוך חמישה עשר יום נוספים (בגבייה מכוח פקודת העיריות, ועשרים וחמישה יום לגבייה מכוח פקודת המיסים (גבייה), בהתאם להוראות סעיף 3(1) לאכרזה), במידה ולא פרע החייב את חובו, עם מתן כתב הרשאה לגובה (לפי פקודת המיסים (גביה), או צו הרשאה חתום כדין (לפי פקודת העיריות) נתונה בידי הרשות האפשרות להפעיל את סמכויותיה לשם גביית החוב. ... צימצום מסוים לסמכויות אלו ניתן למצוא בסעיף 4 לאכרזה הקובע כי נקיטת הליכי גבייה לפי פקודת המיסים (גביה) תעשה רק לגבי חוב סופי, אשר אינו שנוי במחלוקת ואשר חלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, ובמידה והנישום נקט באחד מן ההליכים הללו, הרשות מנועה מלנקוט בהליכי גבייה עד למתן החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד" (עע"מ 10372/08 עריית בת ים נ' שמואל אדוט ז"ל (4.1.2011) פסקה 9).

...

סיכומו של דבר - לאור האמור לעיל, מצאתי לקבוע כי העיקול שהטילה העירייה על חשבון הבנק של התובע נעשה שלא כדין.

לאחר ששקלתי כל אלו, אני סבור כי נסיבותיו של מקרה זה מצדיקות פיצוי ברף הנמוך.

לפיכך מצאתי לקבוע כי התובע זכאי לפיצוי בסך של 4,000 ש"ח. סוף דבר: התביעה מתקבלת באופן חלקי ביותר.

המשיבה סבורה, בהתאם לפסיקות בתי המשפט, כי ניתן לנקוט הליכי גביה מינהליים מכוח פקודת העיריות כנגד נישומים שלא משלמים את חובות הארנונה השנויים במחלוקת ועוד בטרם חלפו המועדים הקבועים בחוק להגשת השגה ו/או ערר ו/או עבור חוב השנוי במחלוקת – אולם המשיבה אינה נוקטת, לפנים משורת הדין, הליכי גבייה כנגד נישומים שהגישו השגה ו/או ערר ו/או בטרם חלפו המועדים הקבועים בחוק להגשת השגה ו/או ערר.

המשיבה טענה מנגד כי אינה נוקטת הליכי גביה בתקופת הזמן הקבועה בחוק להגשת השגה ו/או ערר, ומקל וחומר – כאשר נישום פעל והגיש השגה או ערר, וזאת לפנים משורת הדין.

בעת"מ (חי') 24979-04-13 שטראוס בריאות בע"מ נ' המועצה האזורית מטה אשר (8.7.2013) קרא השופט ר' סוקול למחוקק לומר את דברו: "כי ראוי שההבחנה בין מסלולי הגביה השונים והתנאים השונים בכל מסלול, תבחן על ידי המחוקק שיקבע מסלול אחיד וברור, דבר שיימנע מחלוקות מיותרות" (פסקה 26 בפסק הדין).

...

מכל מקום אני סבורה כי נוכח התיקון בפקודת העיריות והחלתו באופן פרוספקטיבי הבהיר המחוקק כי התיקון אינו חל על הליכים עובר לתחולת החוק.

על כן, אני קובעת כי לא קיימת אפשרות סבירה לכך שהשאלה האם ניתן לנקוט הליכי גביה מנהליים מכוח פקודת העיריות עוד בטרם חלפו המועדים הקבועים בחוק להגשת השגה/ ערר, תוכרע לטובת הקבוצה.

סוף דבר בקשת האישור – נדחית.

כמו כן, הערייה פתחה הליכי גביה ועיקול עוד טרם חלף המועד להגשת השגה או עתירה מנהלית בעיניין החוב השנוי במחלוקת.

כמו כן המשיבים פועלים בחוסר תום לב הואיל והם מנהלים זמן רב הליך מנהלי לגביית ארנונה מול עובדיה ביחס למיתחם כולו, כך שלמעשה הם מנהלים הליך כפול בגין אותם חובות ארנונה.

לא היתקיימו התנאים להטלת ארנונה על העותר באופן רטרואקטיבי.

בעיניין זה, יפה לענייננו ההלכה הפסוקה כפי שסוכמה בסעיף 7 לפסק דינו של כב' המשנה לנשיא השופט א' ריבלין (כתוארו דאז) בעע"מ 1280/10 מעונות מכבי נ' עריית רמת גן (18.3.12): "בעע"ם 4551/08, 4585/08, 4604/08 עריית גבעת שמואל נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ([פורסם בנבו], 1.12.2011) (להלן: פרשת חברת החשמל) נקבעו כללים ברורים ביחס לסמכותה של רשות מקומית לגבות ארנונה באופן רטרואקטיבי. ראשית, נקבע (שם, בפס' 52) כי כאשר ניתנה שומת ארנונה בגין נכס פלוני בשנת כספים מסוימת, כל שומה מתקנת הנתנת באותה שנת כספים ומבקשת לחול על תקופה הקודמת למועד נתינתה, היא בגדר חיוב רטרואקטיבי. כאשר השומה המתקנת מבקשת לחול על שנים עברו, הרטרואקטיביות שלה מתקיימת בדרך של קל וחומר. כל זאת, בנגוד למקרה שבו מושת חיוב ארנונה לראשונה במהלך שנת מס, שאז יש מקום לבחון האם דרישת תשלום מתחילת שנת המס היא דרישה רטרואקטיבית אם לאו (שם, בפס' 53). שנית, נקבע כי על דרך רוב, חיוב רטרואקטיבי בארנונה אינו תקף, אלא אם היתקיימו טעמים כבדי משקל אשר יצדיקו את סתירת החזקה כי לא הוקנתה לרשות מקומית סמכות להטיל חיובים למפרע ואת הכללת ההחלטה בתוך מיתחם הסבירות (שם, בפס' 59-57; עע"ם 7749/09 אורט ישראל נ' הממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים ([פורסם בנבו], 30.11.2011)). כך למשל, נקבע כי תנתן חשיבות מיוחדת להתנהלותו של הנישום ולבחינת השאלה האם רובץ לפתחו "אשם" כלשהוא (פרשת חברת החשמל, בפס' 57)".

...

אני סבורה כי התשובה על כך בשלילה מהנימוקים שיפורטו להלן.

ג) באשר לחיובים החל ממרץ 2016, אני סבורה כי גם אם אצא מנקודת מוצא לטובת העותר כי מדובר בחיוב רטרואקטיבי (וספק רב אם כך הדבר) אזי אין הצדקה לפטור אותו מהתשלום.

לסיכום: לאור האמור לעיל, דין העתירה להתקבל בחלקה.