לענייננו, רלוואנטיות הוראות סעיף 11 (א) לחוק אשר לשונן כדלהלן:
"התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לידרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים".
בפסיקתם העניפה של בתי הדין, נקבע כי זכאות העובד לפצויי פיטורים על פי סעיף זה, מותנת בהוכחת שלושה יסודות מצטברים: האחד, הוכחת ההרעה המוחשית או "הנסיבות האחרות"; השני, הוכחת הקשר הסיבתי שבין התפטרותו ממקום העבודה ובין ההרעה או הנסיבות האחרות דלעיל; והשלישי, מתן התראה למעסיק, בפרק זמן סביר קודם ההתפטרות.
...
גם טענה זו לא הופיעה בסיכומי התובע ויש לשער שהתובע זנח תביעתו בגין רכיב זה. ואולם, גם לגופה של הטענה, לנוכח האמור בחקירת התובע, הרי שרכיב זה דינו להידחות.
סוף דבר
התובע לא ביסס את טענותיו.
התובע לא עמד בנטל ההוכחה הנדרש, לא השכיל להוכיח שהתפטר בדין מפוטר בשל "הרעה בתנאים" או" נסיבות אחרות" ולא הצביע על כשל עת וויתר על עריכת שימוע באופן המצדיק פסיקת פיצוי בשל כך.
נוכח האמור והמפורט לעיל, דין התביעה, על כל רכיביה, להידחות.