תנאי קבילות מוצגים בערעור

הראיה היחידה שהוצגה הוא מיסמך הנושא את הכותרת "ניתוח כרטיס חשבון" (מוצג ה' למוצגי המערער) שהנו כאמור, בלתי קביל וחסר כל ערך ראייתי בהיותו מיסמך ערוך וכן בהיותו "רשומה מוסדית" שלא הוגשה בדרך המפורטת בסע' 36 לפקודת הראיות (נ"ח) התשל"א- 1971 (להלן- פקודת הראיות).

זאת ועוד אין לקבל את טענת המערער כי כרטיס החשבון משמש כרשומה מוסדית וכי המשיבה לא עמדה בתנאי קבילות הרשומה כנדרש בסעיף 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן – פקודת הראיות).

...

גם כאן לא מצאנו כל סיבה שלא לקבל את מסקנת בית משפט קמא.

לסיום – המערער הוסיף וטען עוד טענות רבות מן היקב ומן הגורן, (בכלל זה טענות לעניין אי קיום תנאי הערבות הנדרשים בחוק הערבות, טענת השיהוי ועוד, אשר לא מצאתי מקום להרחיב וליתן להן התייחסותי כיוון שאני סבור שבית משפט קמא בפסק דינו המפורט התייחס אליהן באריכות ואיני מוצא מקום להתערב במסקנותיו וקביעותיו לעניינן.

סוף דבר - הערעור נדחה.

במסגרת הדיון הצהיר בא-כוח המשיב כי "תיק המוצגים שהוגש לבית המשפט אינו כולל את הראיות שבכוונת הנתבע לסמוך עליהם במהלך הדיון, אלה יוגשו תוך כדי הדיון ובהתאם לכללי הקבילות". נוכח הצהרה זו ציין בא-כוח המערער לפרוטוקול כי הוא לא עומד על הבקשה למחיקת תיק המוצגים.

לא למותר לציין את דבריו של כבוד הרשם ב' אוקון לפיהם "הרשמים מוסמכים להוציא מן התיק מוצגים שלא הוגשו בבית המשפט קמא. אין הם מוסמכים להוציא מן התיק מסמכים שהתקבלו בבית המשפט קמא, אפילו מסמכים אלה אינם קבילים, ואין הם מוסמכים להוציא מסמכים שהתקבלו על תנאי (אלא אם כן נקבע כי התנאי לא היתקיים)" (ראו: ע"א 7505/00 בטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' סואעד (26.11.2001)).

...

בנסיבות אלה אני סבורה כי אין להורות על הוצאת המוצגים וכי הגרעין של טענות המערער הוא בשאלת קבילותם של המוצגים כראיות או ביחס למשקלם, וכל טענותיו בעניין זה שמורות לו (מבלי שאני מביעה בכך כל עמדה).

בשים לב למועד הדיון אני מורה כי סיכומים לפי סעיף 4 לצו הסיכומים יוגשו עד ליום 15.9.2019 ואילו סיכומים לפי סעיף 5 לצו הסיכומים יוגשו עד ליום 25.9.2019.

סוף דבר: הבקשה נדחית.

משהוגשה בקשה כאמור, המשיבה 1, התיר בית משפט קמא בהחלטתו מיום 5.11.2015 את הגשת התקליטור והתמלילים, אולם סייג וקבע כי "אין באמור לעיל כדי להכריע בדבר קבילות אותן ראיות ואופן הגשתם". בפסק דינו מיום 20.8.2017 קבע בית המשפט קמא כי התקליטור והתמלילים "אינם קבילים כראיה ולא ניתן להסתמך על האמור בהם", וכי אין הם עומדים בתנאים שנקבעו בפסיקה להגשת הקלטות ותמלילים (פסקה 38 לפסק הדין).

לגופם של דברים טוענת המערערת כי חרף קביעת בית משפט קמא באשר לאי קבילות התקליטור והתמלילים כראיה, מוצגים אלו, אשר הצגתם הותרה בערכאה הדיונית, לא הוצאו מתיק בית המשפט וכי די בכך כדי להתיר את הגשתם בבית משפט זה. לאחר עיון בטענות הצדדים, הגעתי לכלל דיעה כי דין הבקשה להיתקבל.

...

לגופם של דברים טוענת המערערת כי חרף קביעת בית משפט קמא באשר לאי קבילות התקליטור והתמלילים כראיה, מוצגים אלו, אשר הצגתם הותרה בערכאה הדיונית, לא הוצאו מתיק בית המשפט וכי די בכך כדי להתיר את הגשתם בבית משפט זה. לאחר עיון בטענות הצדדים, הגעתי לכלל דעה כי דין הבקשה להתקבל.

משכך, אני סבורה כי המערערת לא הייתה רשאית לצרף את מוצג 44 לתיק המוצגים מטעמה ואף לא הייתה רשאית להתייחס בסיכומיה לתוכנו (ראו הנחיה 7ב(3) להנחיות נשיאת בית המשפט העליון מיום 1.11.2010).

לאחר שעיינתי בסיכומי המערערת ולצורך יעילות הדיון, לא ראיתי להיעתר לבקשתה החלופית של המערערת למחיקת הסעיפים חלף הגשת סיכומיה מחדש.

אשר על כן אני מורה כדלקמן: המזכירות תוציא את מוצג 44 מתיק מוצגי המערערת; המערערת תגיש עד ליום 4.10.2018 הודעת ערעור מעודכנת בהשמטת סעיפים 144-135 וכן סיכומים מעודכנים בהשמטת סעיפים 39-37; המשיבות יגישו את סיכומי טענותיהם כאמור בצו הסיכומים מיום 8.1.2018 עד ליום 16.10.2018; המערערת תגיש, אם רצונה בכך, סיכומי תשובה מטעמה עד ליום 18.11.2018.

המגמה הרווחת בפסיקה כיום היא של צימצום תחומי איסור הקבילות והתמקדות במישור המהימנות והמשקל של הראייה, תוך ערעור מעמדו של כלל הראיה הטובה ביותר, כפי שעלה גם מתגובתו של ב"כ נאשם 2.

"המבקש להגיש סליל הקלטה או אמצעי אחר להוכחת תוכנה של שיחה שהתקיימה מוטל עליו הנטל להוכיח את תנאי הקבילות של אותו מוצג קודם שיוכל להציגו כראיה. עם זאת לעתים יהיה ניתן להוכיח את תוכנה של השיחה ולקבל כראיה תמליל שלה אף שתנאי הקבילות כאמור לא הוכחו. הנאשם רשאי לאשר, אם באימרה שלו ואם בעדותו, שהוא נטל חלק בשיחה המוצאת את ביטויה בתמליל וכי התמליל מהוה שיקוף מהימן של אותה שיחה. הודאה כזו מצידו בקיום השיחה ובתוכנה אינה חייבת להיות מפורשת אלא יכולה להיות במשתמע ולבוא לידי ביטוי בהתנהגותו." ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(2) 150, 186 (2000).

...

בתגובה בכתב שהגיש ב"כ נאשם 2 הוא הוסיף כי על אף המגמה של מעבר מקבילות למשקל, לא ניתן להעתר לבקשה מהסיבות הבאות: הסרטון לא הוצג לנאשם 2, הוא לא אישר את תוכנו, הסרטון אינו עולה בקנה אחד עם עובדות כתב האישום, לא ברור באיזה מכשיר ומתי צולם הסרטון, אין אינדיקציה אם נעשה בסרטון שינוי טרם העברתו לחוקרת, שאינה חוקרת מחשב מיומנת.

בסיום ההודעה, ביקש נאשם 2 להוסיף דברים ואמר "אני לוקח אחריות מלאה ואני חושב שמה שעשיתי זה הדבר הכי נכון שהיה אפשר לעשות באותו הרגע ובאותם האמצעים בכלב מסוכן שיכול לפגוע באנשים חסרי ישע. זה מביך מאד לראות בסרטון זה נראה מחריד". כעולה מכל האמור, מהודעות הנאשמים עולה כי שניהם אישרו את נוכחותם במקום ובזמן, אישרו את מרבית העובדות המפורטות בכתב האישום, צפו בסרטון ולא העלו כל טענה בדבר הנכונות המצולם בו. לסיום נוכח כל האמור, בשלב זה נראה כי הסרטון תיעד את האירוע נושא כתב האישום והמצולם בו אושר בהודעותיהם של הנאשמים, ועל כן, הוא קביל להיות מוגש כראיה.

אולם בהמשך, הוגמשו מבחנים אלו, במיוחד כאשר מי שהוקלט בשיחה אישר את ההקלטה, ר' בע"פ 6411/98 נחום מנבר נ' מדינת ישראל, נה(2) 150 (2000): "על-פי דיני הראיות, המבקש להגיש כראיה סליל הקלטה או אמצעי אחר להוכחת תוכנה של שיחה שהתקיימה, מוטל עליו הנטל להוכיח את תנאי הקבילות של אותו מוצג קודם שיוכל להציגו כראיה. תנאי הקבילות במקרה כזה נקבעו בפסיקה (ראו ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל).

בקבלו את התמליל כראיה אומר בית-המשפט, מפי חברי השופט קדמי: "המערער, בחקירתו הנגדית, אינו טוען שהשיחה המתומללת בת/69 לא היתקיימה או שתוכנה 'עיוות' או 'בושל'. אדרבא, המערער מתייחס אל השיחה המוקלטת כאל שיחה שהתקיימה כפי שהיא מופיעה בתמליל, והוא עושה כמיטב יכולתו על-מנת ליתן לתוכנה 'הסבר', העולה בקנה אחד עם טענתו..." (שם, בעמ' 804).

...

על כן אני סבורה שדין התביעה להידחות.

הנזק כאמור, אני סבורה שיש לדחות התביעה.

לסיכום התובע טוען שירד מרכבו מהדלת שליד הנהג, מעד וסובב את קרסול רגל ימין.