תנאי פרישה חריגים של עובד ברשות מקומית, בהתאם להסכם קיבוצי

זאת בהיותה במעמד של הסכם קבוצי שהוא בעל מעמד של חוק– "שגופו חוזה ונשמתו חוק"; בהיותה של הזכות להסדר פנסיוני משום זכות מעין קניינית כשלעצמה – "ההכרה בזכותו של עובד לבטחון סוצאלי עם פרישתו ממקום עבודתו (לרבות הזכות לקבלת פנסיה), היא בבחינת זכות בעלת אופי קינייני, או מעין-קינייני – נובעת מהיות חוזה העבודה, בין השאר, חוזה יחס, וכן מההכרה בלגיטימיות של הסתמכות הצדדים ליחסי העבודה על התנאים החוזיים ביניהם ומהאנטרס הצבורי בהגנה על הסתמכות זו". אין בתקנון הוראות אופראטיביות הנוגעות למעבר אל וממקום עבודה שזכאי בו העבודה לפנסיה תקציבית – "התקנון האחיד לא החיל את הוראות פרק יא' שבו על מבוטח שחל עליו גם הסדר פנסיה תקציבית, ולא קבע הסדר חדש, דומה לזה שנקבע בסעיף 51 לו, ביחס לרציפות זכויות במקרה של מעבר מקרן למדינה ולהפך". בד בבד, לשונו של התקנון האחיד, המבחין בין הסכמי הרציפות שנהגו בין הקרנות שבהסדר לבין עצמן, לבין הסכמי רציפות הנוגעים לפנסיה תקציבית שהמפקח הורה בסעיף 63א לתקנון האחיד) להתאימם, מעידה על אימוצו של הסכם הרציפות, ולא על ביטול ההסדר שנקבע בו – "הלשון המפורשת שבה נוקט סעיף 63א לתקנון האחיד: "הנהלת הקרן תתאים את נוסח הסכמי רציפות הנוגעים לפנסיה תקציבית", מעידה דוקא על אימוץ (תוך שינוי שיכנס לתוקף במועד עתידי, בכפוף לאישור מתבקש) של הסכם הרציפות והוראותיו – ולא על ביטולו, או ביטול הוראות בו. יתרה מכך, ההנחיה שניתנה להנהלת הקרן (שרק כלפיה יש למפקח על הביטוח סמכות) לבצע בנוסח ההסכם התאמות נידרשות, אשר תכנסנה לתוקף בכפוף לאישור הממונה – מלמדת כי כל עוד לא בוצעו ההתאמות הנדרשות בנוסח הסכם הרציפות, בהתאם לפרוצדורה המתבקשת מנסיבות העניין ולנוכח מכלול ההוראות הנורמטיביות החלות על הסכם הרציפות – הוראותיו עומדות בעינן, כמות שהן".

כטענת סף ציינה מבטחים כי מאחר שהסכם הרציפות של עובדי הרשויות המקומיות נרשם כהסכם קבוצי, חל עליו החריג לפרט 10 לתוספת השנייה של חוק תובענות ייצוגיות.

...

מן הטעמים האמורים לעיל, אף אין מקום להיעתר לטענה שהדרת עובדי הרשויות המקומיות מהלכת קוריצקי היא בגדר אפליה פסולה.

סוף דבר הבקשה לניהול התביעה כתובענה ייצוגית נדחית.

התובע ישלם את הוצאות הבקשה למבטחים בסך 10,000 ₪ בתוך 30 יום מהיום.

" בפסק הדין ע"ע (ארצי) 1445/02 אמריק יהודה פרידמן - עריית מגדל העמק [פורסם בנבו] (19.12.04) דן בית הדין הארצי בסמכויותיו הנרחבות של הממונה מכוח סעיף 29 וקבע כך– "אכן, הסמכויות הקבועות בסעיפים 29א ו-29ב המאפשרות לממונה על השכר להתערב בהסדרים חוזיים, לבטל הסדרים חריגים או לקבוע הסדרים חליפיים תיחתם, הן סמכויות חריפות ומרחיקות לכת, אלא שסמכויות אלה נולדו על רקע מציאות מצערת של אנארכיה ברשויות השילטון המקומי, של איש הישר בעיניו יעשה ושל חריגות שלא ניתן להצדיקן המשפיעות על כלל עובדי השילטון המקומי ועל כלל המשק (ראה בעיניין זה דברי הנשיא אדלר בדב"ע נז/16 מרכז השילטון המקומי – הסתדרות העובדים הכללים פד"ע לב' 1, 9 – 11)". מן הכלל אל הפרט בעניינינו, תבעו התובעים במסגרת כתב התביעה תשלום פנסיה עבור התוספות: פריון ותפוקה.

למען הסדר הטוב, נביא את הסעיף כלשונו – "4.1 כל ההסכמים המקומיים שנחתמו, שהוסכמו, שנקבעו או שהונהגו מ-1.4.82 ועד למועד הקובע אשר לא אושרו ע"י הממונה וכפי שהם מיושמים על כל עובד ועובד ערב חתימת ההסכם, ימשיכו לחול על עובדים ותיקים, ככל שאין בהם כדי לגרום לשכרו של עובד ותיק להיות שכר גבוה כהגדרתו בהסכם זה, אלא אם תוקנו או בוטלו ע"י הוראה מהוראות הסכם זה, ויהיו מאושרים לפי סעיף 29(א) לחוק כמפורט באישור הממונה על השכר בסיפא להסכם זה" (ההדגשה אינה במקור – ת.ס.).

תנאים ותניות בעיניין שכר, או הטבות כספיות אחרות הקשורות לעבודה, למעט בעיניין פרישה וגימלאות, שנחתמו, שהוסכמו,שנקבעו או שהונהגו ,בין הצדדים או בין מי מיחידיהם, בהסכמים קבוציים; או בהסדרים קבוציים-דו צדדיים או חד צדדיים; או בהסכמות; או בהתחייבויות אחרות ,בין שמקורם בכתב ,בנוהג או בעל פה. בהסכמים קבוציים ;או בהסדרים קבוציים-דו צדדיים או חד צדדיי; או בהסכמות ;או בהתחייבויות אחרות, בין שמקורם בכתב, בנוהג או בעל פה. וכן כל אחד מאלה: הסכמים ארציים, כהגדרתם להלן, או חלקים מהם אשר מיושמים שלא בהתאם להוראותיהם.

לפיכך, אנו סבורים כטענת הנתבעת כי בהתאם להסכם התוספות המקומיות, התוספות הנתבעות אינן מהוות חלק מהשכר הקובע להפרשות לפנסיה תקציבית, וכי "יש לפרש את סעיף 2 להסכם החריגות כסירוב לאשר חריגים הנוגעים לגמלאים ופרישה לגימלאות" (ראו פסק הדין ע"ע (ארצי) 1249/02 עריית ירושלים - שלמה כהן [פורסם בנבו] (2.1.2005)).

בסיכומים טענה הנתבעת כי בהתאם להוראות הסכם קבוצי בדבר מעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת בשירות הצבורי שנערך ונחתם ביום 3 לחודש מרץ 1999 (כולל תיקונים מאוחרים) (להלן: "הסכם מעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת"), נקבע "שעל התוספות שאינן חלק מהשכר הקובע לפנסיה תקציבית יש להפריש לקרן פנסיה או קופת גמל, לפי העניין ושהתובעים והעירייה פעלו בהתאם להסכמים הנ"ל מאז אמצע שנות ה-90 של המאה ה-20." (ראו סעיף 53 לסיכומי הנתבעת).

...

בסיכומו של דבר טוענים התובעים כי על בית הדין לחייב את הנתבעת בתשלום פנסיה על בסיס שכר יסוד הכולל בתוכו את התוספות – תוספת תפוקה ותוספת פריון וכן לחייבה בתשלום הוצאות משפט נכבדות ולדוגמה.

בנוסף על האמור, דין התביעה להידחות על הסף ו/או לחילופין להימחק על הסף מהטעם שמדובר בערעור על החלטת הממונה על הגמלאות שהמועד להגשתו חלף.

לאור פסיקתינו כי דין התביעה להידחות, אין אנו נדרשים לתת את דעתנו לסוגיה דחיית התביעה על הסף מטעמי התיישנות ולסוגיה מחיקת התביעה על הסף מהטעם שמדובר בערעור על החלטת הממונה על הגמלאות שהמועד להגשתו חלף.

סוף דבר: דין התביעה להידחות.

בנסיבות העניין וחרף דחיית התביעה – לא מצאנו לנכון לפסוק הוצאות לחובת התובעים.

באשר לקרן הישתלמות הבהיר הממונה כי דין הטענה להדחות שעה שהפרשה לקרן הישתלמות אינה מחויבת על פי חוק לפיכך, בהיעדר הסכם קבוצי או צו הרחבה המחייב את הנתבע להפריש לקרן הישתלמות ונוכח הוראות ההסכם הקבוצי אשר אינן כוללים זכות להפרשה לקרן הישתלמות יש לדחות את תביעת התובע בעיניין זה. המסגרת הנורמאטיבית סעיף 29(א) לחוק יסודות התקציב לשונו: "גוף מתוקצב או גוף נתמך לא יסכים על שינויים בשכר, בתנאי פרישה או בגמלאות, או על הטבות כספיות אחרות הקשורות לעבודה, ולא ינהיג שינויים או הטבות כאמור, אלא בהתאם למה שהוסכם או הונהג לגבי כלל עובדי המדינה או באישורו של שר האוצר;" בעיניין ע"ע (עבודה ארצי) 1381/01 זאב אורפז - עריית בת-ים (נבו 26.12.2004) בית הדין הארצי דן בתכליתו ובמשמעותו של סעיף 29 לחוק התקציב וכך נפסק: "סעיף 29 לחוק הוא "סעיף היסוד", בו נקבע הדין המהותי להגשמת תכליתו של החוק ומטרתו, שלא לאפשר פריצת מסגרות השכר והקפדה על "ריסון תקציבי" .

בע"ע (ארצי) 1445/02 אמריק יהודה פרידמן נ' עריית מגדל העמק (19.12.04) בית הדין הארצי עמד על כוחותיו וסמכויותיו של הממונה על השכר לפי סעיף 29 לחוק יסודות התקציב: "קופת הרשות המקומית היא קופה ציבורית לכל דבר והיא נועדה לצרכי הציבור הזכאי לקבל שירותים במימונה. הקופה הציבורית אינה נחלתו הפרטית של אדם או נושא משרה או חבר נבחרים. הקופה היא של הציבור וככזו עליה להתנהל במקצועיות, באחריות, בשקיפות ובכפיפות למנגנוני בקרה. כך, כפופה הרשות המקומית לבקורת מבקר המדינה, לבקרת משרד הפנים, לבקורת השיפוטית של מערכת המשפט ולכל מערך ראוי ומוסמך של בקרה וביקורת." אחד הנושאים להם נידרשת קופת הרשות המקומית הוא השכר ותנאי השירות של עובדיה ובתחום זה ניכנס לתמונה הממונה על השכר במשרד האוצר.

כגון, שני ההסכמים הקבוציים החלים על המתמחים בביטוח הלאומי ואף הבהיר כי ביחס לסעיפי התקשי"ר אליהם הפנה התובע אין כל בסיס לדרישות התובע (וותק נצבר, ימי חופשה, דמי הבראה, מענק יובל, גמול וקרן הישתלמות) בהיעדר מקור נורמאטיבי מכוחו זכאי התובע לזכויות הנתבעות בפרט שעה שההסכם הקבוצי החל על מתמחים , עליו חתם התובע, אינו מקנה זכויות מסוג זה. סעיף 12 להסכם הקבוצי הראשון לשונו: "הסכם זה כולל את כל תנאי השכר והזכויות הסוציאליות שנקבעו למתמחים בשירות המדינה ופרט לאמור בו לא יחולו על המתמחים תנאי שכר וזכויות סוציאליות הנקבעות לעובדי המדינה". נוסף על האמור לעיל אציין כי לא מצאתי כל בסיס לתמיכה בטענת התובע על פיה יש להגדירו כ"מתמחה חריג", מושג אשר כלל אינו נזכר בדין החל על עניינינו.

...

באשר לקרן השתלמות הבהיר הממונה כי דין הטענה להידחות שעה שהפרשה לקרן השתלמות אינה מחויבת על פי חוק לפיכך, בהעדר הסכם קיבוצי או צו הרחבה המחייב את הנתבע להפריש לקרן השתלמות ונוכח הוראות ההסכם הקיבוצי אשר אינן כוללים זכות להפרשה לקרן השתלמות יש לדחות את תביעת התובע בעניין זה. המסגרת הנורמטיבית סעיף 29(א) לחוק יסודות התקציב לשונו: "גוף מתוקצב או גוף נתמך לא יסכים על שינויים בשכר, בתנאי פרישה או בגימלאות, או על הטבות כספיות אחרות הקשורות לעבודה, ולא ינהיג שינויים או הטבות כאמור, אלא בהתאם למה שהוסכם או הונהג לגבי כלל עובדי המדינה או באישורו של שר האוצר;" בעניין ע"ע (עבודה ארצי) 1381/01 זאב אורפז - עיריית בת-ים (נבו 26.12.2004) בית הדין הארצי דן בתכליתו ובמשמעותו של סעיף 29 לחוק התקציב וכך נפסק: "סעיף 29 לחוק הוא "סעיף היסוד", בו נקבע הדין המהותי להגשמת תכליתו של החוק ומטרתו, שלא לאפשר פריצת מסגרות השכר והקפדה על "ריסון תקציבי" .

ניתוח מסמכי התיק והדין החל לרבות עמדת הנתבע והממונה על השכר ולאור ההלכה הפסוקה והטעמים ביסוד סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, מוביל לתוצאה כי יש לדחות את התביעה.

סוף דבר דין התביעה להידחות במלואה.

בנוסף עתרה התובעת לחיוב המועצה בפיצויי פיטורים ובתשלום זכויות נוספות לפי חוקת העבודה לעובדי רשויות מקומית או בהתאם לתקשי"ר, ובהם דמי היסתגלות, מענק פרישה, תשלום שכר בגין חודשים הקיץ בגין אותם שנים בהם לא שולם רכיב זה, דמי הבראה, דמי חגים, פיצוי בגין ימי מחלה שלא נוצלו ועוד.

עוד הבהירה התובעת כי הסעד שהתבקש בסעיפים 33 – 36 לכתב התביעה מבוסס על טענה להפרת חובות חקוקות, ובהן הוראות חוקת העבודה, הוראות ההסכם הקבוצי מיום 3.3.1999 בעיניין המעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת, ולחילופין – הוראות צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק.

עוד נטען כי חוקת העבודה אינה חלה על העסקת התובעת בהיותה עובדת הוראה, שכן תנאי עבודתם של עובדי הוראה המועסקים בשלטון המקומי מוסדרים בהסכמים שנחתמו עם הסתדרות המורים או ארגון המורים, לפי העניין.

התובעת טוענת שחל בעיניינה החריג הקבוע בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, שעניינו "הודאה בקיום זכות", הקובע כך: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, 'הודאה' – למעט הודאה שהיה עימה טיעון היתיישנות". התובעת טוענת כי יש לראות בתשלומים שהחלה המועצה לשלם החל משנת 2001 בגין שכר חודשי הקיץ, דמי הבראה, ביגוד וחגים, כתשלומים שבוצעו על חשבון תשלומים שלא שולמו בשנים 1995 – 2001, כך שתחילת מירוץ ההתיישנות "הוסט" קדימה עד למועד הודאתה האחרונה של המועצה, וזאת במועד הפרישה בחודש 9/12, כך שיש לראות בתשלומים אלו כהודאה בקיום הזכות.

...

לא שוכנענו שפיטורי התובעת בחודשי הקיץ במהלך חלק מתקופת העבודה עולה כדי הטעיה או העלמת עובדות.

לטעמנו, גם טענה זו דינה להידחות.

על יסוד האמור והמפורט עד כה, נדחית מחמת התיישנות התביעה בהתייחס לרכיבים הבאים: שכר עבודה בגין חודשי הקיץ בתקופה שבין השנים 1995 – 2001; דמי הבראה לשנים 1995 – 2001 ו- 2003; פיצוי חלף הפקדות לקרן השתלמות בגין התקופה שקדמה לחודש 6/12; דמי ביגוד לשנים 1995 – 2001; דמי חגים לשנים 1994 – 2001; פיצוי בגין הלנת שכר.

בהתאם להסכם הרציפות של עובדי המדינה, בעת פרישתו של העובד משירות המדינה, על קרן הפנסיה – שבה היה העובד מבוטח בתקופת עבודתו אצל מעסיקו הקודם – להישתתף, בהתאם לחלקה היחסי, בסכום גמלת הפנסיה המגיעה למבוטח.

ההבחנה שערך בית הדין האיזורי בין שני סוגי העובדים, מקורה בנימוק שעמד בבסיס ההכרעה בעיניין קוריצקי, ולפיו הסכם הרציפות של עובדי המדינה הוא הסכם קבוצי, כללי וייחודי, היונק את חיותו מחוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970, ולפיכך, עריכת שינויים בתוכן ההסכם צריכה להעשות בחוק או מכוח חוק, תוך עמידה בתנאים הקבועים לשם כך בסעיפים 104-103 לחוק זה, אגב ניהול משא ומתן בתום לב עם ההסתדרות – דבר שלא נעשה ביחס להסכם הרציפות של עובדי המדינה.

לעומת זאת, הסכם הרציפות של עובדי הרשויות המקומיות, יסודו בהוראה הסכמית, הכפופה לתחולת התקנון האחיד, בהתאם לסעיף 78י(ב) לחוק הפיקוח שצוינה לעיל.

היתערבות שיפוטית בהחלטות מעין אלו, שמורה אך ורק למקרים חריגים, אם נמצא כי מתקיימים שני תנאים מצטברים: קיומה של טעות משפטית-מהותית בהחלטה, וקיומם של שקולי צדק, המחייבים היתערבות שיפוטית (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 694-685 (1986); בג"ץ 6856/21 פלונית נ' בית הדין הארצי לעבודה (19.10.2021)).

עוד ציין בית הדין הארצי, שבהיעדר המאפיינים היִחודיים של הסכם הרציפות של עובדי המדינה, המצדיקים היתייחסות מיוחדת ושונה, החלת הילכת קוריצקי על עובדי הרשויות המקומיות טומנת בחובה פגיעה בשויון אל מול יתר מבוטחי הקרנות: "בבג"ץ קוריצקי הודגש כי מעמדן המיוחד של הוראות הסכם הרציפות נובע מהיותן 'זכויות היברידיות' המשלבות בין הוראות חוק לבין הסכם קבוצי. עצם העובדה שהסכם רציפות נרשם כהסכם קבוצי אינה משריינת אותו מפני הוראות התיקון לחוק הפיקוח, וכפי שנקבע בסעיף 78יח לחוק 'הוראות פרק זה יחולו על אף האמור בכל דין או הסכם, לרבות הסכם קבוצי'. יתר על כן, הגנה על זכויות העובדים המעוגנות בהסכמים קבוציים, אשר תבוא בהכרח על חשבון עמיתים אחרים או תחייב את המדינה בהקצאת סכומים נוספים [...], אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות התיקון לחוק הפיקוח שפורטו לעיל, ותחזור ותנציח את הרעה החולה שהתיקון לחוק הפיקוח והתקנון האחיד נועדו ליפתור – היתנהלות במודל של 'כולם שוים אך יש שוים יותר'". כידוע, אמת מידת להתערבות בהחלטותיהם של בתי הדין לעבודה, כאשר עסקינן בנושאים שבתחומי מומחיותם המיוחדת, תהא מצומצמת וזהירה שבעתיים (ראו, למשל, בג"ץ 6915/21 חזיזה נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 17 (25.10.2021)).

...

כמו כן, לא מצאנו מקום להתערב בהיבטים נוספים שהוזכרו בפסקי הדין, ושלגביהם התבקשה התערבותנו, קרי: שאלת פרשנות סעיף 12 להסכם הרציפות של עובדי הרשויות המקומיות בבג"ץ 9047/22, ושאלת תחולתן של הוראות חוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 על עניינו של העותר בבג"ץ 5529/22.

משכך, בהינתן כללי ההתערבות בהחלטות בתי הדין לעבודה, לא מצאנו כי היבטים אלה מצדיקים אף הם את התערבותנו.

עוד זה מדבר וזה בא, גם בעתירה בבג"ץ 5529/22, הוגשה "הודעה ובקשה למשיכת העתירה". נוכח המפורט לעיל, החלטנו לדחות גם עתירה זו. באין הסכמה לגבי ההוצאות, החלטנו שהעותר ישא בהוצאות המשיבה 2 בסך של 5,000 ₪.