תנאי עבודה שונים לעובדים בעלי אותה עבודה ואותה דרגה

כן ציין – "אם עובד שלך מבקש להפסיק את העבודה שלו אחרי כל מה שהוא עבר ועוד מבקש ממך לקנות לו כרטיס טיסה, אין לי זכות אפילו להגיד לה לא. להיפך, היא היתה מאוד חשובה למשק ולמרות הכל, הייתי מוכן לוותר עליה במקרה הזה בגלל שהיא ביקשה בפירוש לצאת את המשק ולחזור לתאילנד." (עמ' 44 ש' 5-2) יצוין כי גרסאותיו של מר דפנה שונות – מחד, ציין שגב' פרינו ביקשה לעזוב את המשק ושהיה מוכן לוותר עליה למרות חשיבותה הרבה, ומאידך ציין ש"הצענו לה לעזוב".

כאשר נישאל מר דפנה מדוע לא שילם לגב' פרינו שכר גבוה יותר, לפי דרג מינהלי בענף החקלאות, בהתאם לתפקידה בפועל, השיב – "אין דבר כזה בעבודה תאילנדית. אתה לא יכול לעשות איפה ואיפה. היא היתה מאוד מרוצה מהתפקיד שלה. היא קיבלה הרבה מאוד סמכויות והיא גם לא דרשה שום דבר." (עמ' 38 ש' 10-9).

הוא תיאר את העבודה: "האופי של העבודה עם העובדים התאילנדים הוא כזה שעובדים בצוותים קטנים ובדרך כלל הקשר בין המנהל הראשי ובין העובדים נעשה דרך עובד מנוסה וותיק שעבר תקופה את העבודה ארוכה יותר והוכר כעובד טוב יותר מהאחרים, מעין סוג של ראש צוות קטן שעושה את אותן העבודות כמו כולם אבל מכיר אותן יותר טוב והמנהל יכול לסמוך עליו שאם אנשים יסתכלו עליו ויעשו כמוהו העבודה תתנהל כראוי.

גב' פרינו לא קיבלה כל תגמול כספי נוסף על התגמול שקבלו שאר העובדים, חרף האחריות הנוספת שהוענקה לה. המעבר מתפקיד של עובדת רגילה לעובדת מובילה לא היה כרוך בשינוי תנאי הסכם העבודה או בציון דרך כלשהוא.

אין להיתעלם מכך כי דפוס עבודה מעין זה, לפיו בכל רגע נתון יש עובד אחד בלבד במשק (כפי טענת מר דפנה) אשר בידיו כל הידע והיכולת, חושף את המשק לסיכון גבוה מבלי שבעלי המשק לא יצפו מצב שבו עובד יכול לעזוב בכל רגע נתון.

...

כבוד סגנית הנשיאה השופטת רוית צדיק קבעה – "... מקום בו נטענות טענות חמורות כנגד העובד ועניינן במישור הפלילי, יש לבססן כדבעי בטרם תתקבל הטענה בדבר ביצוע עבירה פלילית כלשהי. משלא נעשה כן בנסיבות מקרה זה ולא הוכח מעבר למאזן ההסתברות כי אכן העבירות בוצעו על ידי העובדים, התוצאה היא כי יש לדחות את טענת המבקשות באשר לשלילת רכיב הפיצויים והשבתו לידיהן." כבוד סגנית הנשיאה צדיק תמכה את מסקנתה גם בהוראות סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורים, לפיהן לא ניתן להחזיר, להעביר, לשעבד או לעקל כספי פיצויי פיטורים שהופרשו לקופת גמל, אלא בתנאי הסעיף.

התביעה בגין שעות עבודה בשבת, החזר ניכויים מהשכר, דמי כלכלה ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין – נדחית.

תביעת מר דפנה לקיזוז שעות הפסקה – נדחית.

הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה של גב' פרינו תביעת מר דפנה - סע"ש 48755-04-18 תביעתו של מר דפנה לפיצוי בגין תפיסת האשרה, פיצוי בגין נזקי ייצור והתקשרויות, חלף הודעה מוקדמת, פיצוי בגין אי העברת תפקיד לעובד מחליף ופיצוי בגין אבדן ימי עבודה של עובדים ומנהלים – נדחית.

בהתייחס לכל מה שצוין לעיל ולאחר עיון בתיק נכות כללית ופרוטוקול וועדת נכות, אנו דנים בתובע אשר מתמודד עם מכלול ליקויים בחומרות שונות, חלקם בחומרות משמעותיות שמשליכות על היכולות התפקודיות שלו ונוגסות מכושרו להישתכר בהתאם בעבודה במשרה מלאה.

לא מקבלים אותו לעבודה עקב בעית הרגל.

הוועדה מבקש להוסיף שאין הלימה מלאה בין סך אחוזי הנכות המסתכמים ב 55% ובין מצב התיפקודי, חלק מהליקוים הנם חופפים בהשפעתם על מצבו התיפקודי ויכולתו לעבוד ובחלק אחר הן בנפרד והן במצטבר נקבע שהתובע מסוגל לעבוד בתנאים שצויינו ביום עבודה מלא.

לאור האמור לעיל הוועדה קובעת כי התובע הנו בעל כושר עבודה ועל כן עירעורו נדחה.

"נקודת המוצא לקביעת דרגת אי הכושר כאמור צריכה להיות, כי ליקוייו הרפואיים של המערער, כפי שנקבעו על ידי הועדה הרפואית לעררים מבטאים דרגה אובייקטיבית של אי כושר לעבוד.

...

לאור האמור לעיל הועדה קובעת כי התובע הינו בעל כושר עבודה ועל כן ערעורו נדחה.

מנגד, טען המשיב כי דין הערעור להידחות בהעדר הצבעה על פגם משפטי בהחלטת הוועדה, אשר נטלה בסך שיקוליה גם את נתוניו האישיים של המערער במישור התעסוקתי ואף נקבה בסוגי עבודות התואמים אותם.

" מן הכלל אל הפרט לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ובמכלול החומר שבתיק וכן לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי, כי דין הערעור להידחות.

סוף דבר לאור כל האמור, ובהעדר טעות משפטית בהחלטת הוועדה – הערעור נדחה.

מהמוסכמות שהוגשו עולה כי מר שלם מעולם לא עמד בתנאי הזכאות המפורטים במסמך רכלבסקי ובמסמך מרקוביץ לעיל, ומעולם לא קיבל "תוספת חוקרים". עוד עולה כי מר רובס עבד בנציבות שירות המדינה החל מיום 1.12.99 עד ליום 31.7.18 בתפקיד חוקר בנציבות שירות המדינה, בחוזה מיוחד בדרוג 87.

התובעים הפנו לפסיקה וטענו כי עקרון השויון הוא יסוד חוקתי, וכי בתי הדין לעבודה אמצו את ההלכות שנקבעו בפסיקה תוך הסתמכות, בין היתר, על חוק שויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1998 – החוק המרכזי המסדיר סוגיה זו. לעניין זה הפנו לע"ע 746/06 נקש מיכאל נ' בנק לאומי לישראל בע"מ והסתדרות העובדים החדשה לפיו: "בכל מקום עבודה.... קיימות באופן טבעי קבוצות עובדות שונות... ככל שישנה הצדקה עניינית לקביעת תנאים שונים לקבוצות עובדים שונות... וקביעה זו אינה מונעת משיקולים פסולים, זרים ואסורים – אין מדובר בהפליה... ביסוד טענת ההפליה מונח יחס שונה לעובדים בעלי מאפיינים דומים, כאשר ביסוד ההפליה מצוי גורם שרירותי ביסוד טענת ההפליה מונח יחס שונה לעובדים בעלי מאפיינים דומים, כאשר ביסוד ההפליה מצוי גורם שרירותי וחסר סבירות וצדק".(דגש ש.ש.) דהיינו טענתם בין היתר היא לשרירותיות, וליחס שונה לעובדים בעלי מאפיינים דומים.

על מנת לבחון האם היתנהלות הנתבעים כלפי התובעים מהוה אפליה, התובעים ביקשו לבחון האם העבודה שהם מבצעים דומה לעבודה שאותה מבצעים חוקרים בתקן בנש"מ בחוזה 78 או 578 שזכאים לתוספת חוקרים.

...

הנתבעים טענו כי דין התביעה להידחות, בהיותה חסרת בסיס משפטי, משהתובעים לא הציגו כל מקור נורמטיבי לתמיכה בטענותיהם.

התובעים לא עומדים בתנאי הסף לזכאות לקבל "תוספת חוקרים", ומשכך הם אינם זכאים לקבל תוספת זו. במסגרת הסיכומים טענו הנתבעים לראשונה כי דין התביעה להידחות גם בגין התיישנותה ושיהוי בהגשתה.

סוף דבר פסק הדין עע (ארצי) 1185/04 אוניברסיטת בר-אילן נ' ד"ר צמח קיסר (פורסם בנבו) מתייחס לקושי בהוכחת אפליה אך לחובה להוכיח אפליה באופן פוזיטיבי, כמו גם החובה להוכיח שיקולים שרירותיים.

משכך דין תביעתם להידחות.

התביעה נדחית , על כל רכיביה מחמת שהתובעים לא הוכיחו את טענת האפליה לא הוכיחו שוויון או זהות או דמיון רבתי כלפי קבוצה או פרט, לא הוכיחו שיקולים זרים או בלתי ראויים בתהליך קבלת ההחלטות לזכאים לתוספת זו כקבוצות או פרטים ולא הוכיחו כי עקרון השוויון כשלעצמו מקנה להם זכות לתוספת חוקרים.

התובע בעל שני תארים וכן בעל תעודת הוראה, עובד מדינה משנת 1997, אז החל את עבודתו בתפקידי הוראה במשרד החינוך.

עוד בעיניין חריגות ההתנהלות בעיניינו של תובע, העיד מר זלקה: "כשאת אומרת לי אם רוצים להעביר ממערכת אחת לאחרת, אז בא מוטי אלישע, מתוקף תפקידו אז, כשעוד לא היה כנראה נוהל או משהו סדור. ואמר אני מוכן לאשר לו תוספת של כימעט 7,000 שקלים, 6,800 שקלים, שזה משהו מאוד חריג, שלא עושים את זה. והיה מוכן לאשר לו את זה בדרוג המח"ר. ולמה בדרוג המח"ר? כי הוא הבין שלהשאיר אותו בדרוג, מפקחי החינוך הזה, זה לא משהו תקין. במנהל התקין זה לא נכון. אז אישרו לו תוספת מאוד גבוהה. תוספת שהיא לא שכר נשחקת מאוד גבוהה. או. קיי? זה מלכתחילה זה היה חריג. אז לבוא ולהגיד שלא מנסים לעשות? מנסים לעשות. לא יוצרים השלכות רוחב ולא יוצרים..." ומר רמסיס אף העיד בפנינו כי זו הייתה טעות להעסיקו באופן כזה: "... המדינה הטיבה איתו ונתנה לו את הדרוג. שמרה לו את הדרוג מפקחים, למרות שהוא לא היה זכאי לו. הם נתנו לו את זה כהטבה, כדי לשמור על השכר. אם את שואלת אותי, היום, אם הייתי בתפקיד רפרנט של הרשות, לא הייתי מאשר דרוג וזה...זה לא היה נכון לעשות את זה ככה.." (פרוטוקול מיום 5.9.21, עמ' 23, שורות 23-12).

איננו מקבלים טענת התובע לפיה, המדינה מחזיקה במקל בשני קצוותיו, כאשר מחד גיסא מסרבת לשלם לו את תוספות השכר הייחודיות המשולמות לעובדי הרשות בטענה כי חלים הסכמי "אופק חדש" ומאידך גיסא, מסרבת לעדכן את שכרו לפי הסכמי "אופק חדש" (סעיף 78 בכתב התביעה), למעשה, שכר התובע הוצמד לדרוג המפקחים, ועל כן שכרו הקובע היה גבוה יותר משכרם של יתר עובדי הרשות, שנהנו (אם עמדו בתנאים הנדרשים), לתוספות ומענקים שונים.

בסיכומיו (סעיפים 45-43) טען כי הוכיח שהמדינה מסרבת לשלם לו את תוספות השכר המשולמות לעובדי הרשות מכל דרוג המח"ר מחד גיסא, זאת בטענה שהוא מקבל שכר לפי דרוג מפקחים, ומאידך גיסא מסרבת לשלם לו את תנאי העבודה המשולמים לעובדים שבדירוג פקחים.

...

לטענת התובע, מאחר שרצו להשוות את שכרו לשכר שקיבל קודם לקליטתו ברשות, ומכיוון שהתפקיד שלו כולל בעיקר היבטים פדגוגיים וכן פיקוח ופיתוח פרויקטים בתחומי החינוך, פעל מר אהרוני ונפגש, עם התובע, עם ממונה אגף בכיר במשרד החינוך, מר בני בנימיני, ויחד הגיעו למסקנה כי הדרך להעלאת שכרו ברשות היא להחזיר אותו לתפקיד פדגוגי לפי הסכם "אופק חדש" במערכת החינוך (סעיף 60 בתצהיר התובע).

על כן, דין התביעה ברכיב זה – להידחות.

סוף דבר לאור המפורט לעיל, דין התביעה להידחות.

למרות התוצאה אליה הגענו ובשים לב לכך כי התובע עדיין מועסק ברשות ולשביעות רצונה, וכן לאור הערותינו בקשר להתנהלות המדינה, החלטנו לפנים משורת הדין שלא לפסוק הוצאות לחובת התובע.

התובע הועסק ברשות הארצית לכבאות והצלה משנת 1987 בתפקידים שונים, בתפקידו האחרון שימש רע"ן חקירות ובטיחות בעבודה בדרגת טפסר משנה.

בתביעתו עתר לסעדים הבאים (סעיף 4 בתצהיר התובע): להצהיר כי פיטוריו מיום 12.9.21 נעשו בנגוד לדיון ובחוסר סמכות; להצהיר כי פיטוריו נעשו בחוסר תום לב, בשרירות לב, ממניעים פסולים ומבלי שניתנה לו אפשרות אמתית להשמיע את טענותיו בטרם ההחלטה על פיטוריו, ובכלל זה להצהיר כי השימוע שנערך לו, נערך למראית עין; להצהיר כי פיטוריו נעשו בנגוד להנחיות ולכללים החלים על הנתבעות בהיותן גופים צבוריים; להצהיר כי פיטוריו הם בטלים ומבוטלים ואין להם תוקף; להחזיר אותו לעבודה ולתפקידו ולחייב את הנתבעת לשלם לו שכר ואת כל הזכויות המגיעות לו בגין עבודתו, מיום פיטוריו הבלתי חוקיים ועד בכלל; לחילופין וככל ובית הדין יקבע כי הוא לא ישוב לעבודה, עתר התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו את כל הזכויות המגיעות לו על פי דין ועל פי תנאי עבודתו, עקב סיום עבודתו; לחייב את הנתבעת לשלם לו פיצויים על עצם הפיטורים ואופיים הבלתי חוקי השרירותי וחסר תום לב, לרבות הפסד מענק הפרישה לו היה זוכה אילו הייתה הנתבעת 1 פועלת כלפיו בתום לב. התובע עתר לפצוי בסך של 426,872 ₪; לחייב את הנתבעת בהוצאות ההליך, שכ"ט ומע"מ. לטענתו, הוא בן 56, אב ל-4 ילדים, מתוכם שני ילדים עיוורים, אחד מהם סמוך על שולחנו, והוא מתגורר באילת.

החלטת מפקדו החדש, לשנות את ההסכמות שהושגו עם התובע, אם הושגו, בכתב או בעל פה, מול הממונה הקודם שלו – היא במסגרת הפררוגטיבה של המעסיק, בשים לב לכך כי תפקידו של התובע השתנה ואף הנסיבות השתנו שכן ממוניו סברו שהוא לא עומד בהסכמות שהושגו ולא מתייצב לעבודה כנדרש.

...

משלא מצאנו פגמים בהליך פיטורי התובע, אנו דוחים את סעד ההשבה לעבודה לו עתר התובע וכן את הפיצוי הכספי לו עתר, כאמור.

סוף דבר לאור כל שפירטנו לעיל, דין התביעה – להידחות.

לאור נסיבותיו של האישיות של התובע ובשים לב למשך תקופת העסקתו ברשות הארצית לכבאות ולהצלה ותרומתו למדינה שנים רבות, לפנים משורת הדין החלטנו שלא לחייבו בהוצאות.