כך גם הנאמן איננו מתייחס לטענה הפרשנית של החברה, לפיה סעיפים 13.1 סיפא ו- 13.9 לתנאים הרשומים מעבר לדף הם הסעיפים הרלבאנטיים לעניננו, שכן הם, ורק הם, עוסקים במצב הייחודי בו החברה ביצעה פדיון מוקדם של אגרות החוב שלא באמצעות מימוש מניות פרטנר, כפי שקרה במקרה דנן, בעוד שסעיפים 3.1, 7.9.2 ו- 7.17.2 לשטר הנאמנות, וכן סעיפים 1.2 ו – 2 לתנאים הרשומים מעבר לדף, אינם רלוואנטיים אלא מקום בו החברה טרם פרעה את החוב למחזיקי האג"ח בעת מימוש מניות פרטנר, ולכן אין להם תחולה על המקרה שבפנינו.
...
מכל מקום, הירידה החדה בשווי מניות פרטנר, שנמשכה גם בחודש מרץ 2015, מחזקת את המסקנה כי בעת גיבוש ההסדר, הסיכוי לקבל תמורה עודפת ממימוש מניות פרטנר המשועבדות היה נמוך למדי, שכן שווי הנכסים המשועבדים כבר הפך להיות נמוך יותר מגובה סדרת האג"ח. על כן, לא ניתן לשלול באופן נחרץ את טענת החברה כי מן הפן האובייקטיבי לפחות, למחזיקי האג"ח היה אינטרס ליצור מנגנון אשר יתמרץ את החברה לפרוע את חוב האג"ח שלא באמצעות מימוש מניות פרטנר המשועבדות, משמע, להעביר על שכמה של החברה את הסיכון שיש בהמשך ההחזקה של המניות, להבדיל ממימושן במחיר נמוך לצורך פרעון החוב, כנגד הסיכוי שבעת המימוש, שווי המניות יהיה גבוה יותר והרווח כולו יוותר ברשותה של החברה.
גם אם היינו מגיעים למסקנה כי לא ניתן להתחקות אחר אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים, או שלא קיימת כוונה סובייקטיבית משותפת, הרי שניתוח אובייקטיבי של תכלית ההסדר היה מוביל לאותה מסקנה ממש.
סוף דבר, מכל הטעמים שפורטו לעיל, בקשתו של הנאמן- נדחית.
