תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי בטעות סופר או ניסוח לא תקין

מדובר ברכב פרטי מתוצרת מיצובישי (ספייס סטאר) ש.י. 2013 מ.ר. 3481311 (להלן – "הרכב המבוטח"), ומדובר ב"פוליסה תקנית", משמע "פוליסה לביטוח רכב פרטי ומסחרי עד 3.5 טון", בהתאם להוראות תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), תשמ"ו – 1986.

· ביום 10.1.17 נעתרה בקשת התובעים לתיקון כתב התביעה (תיקון שתי טעויות סופר).

להלן אנמק בקצרה מסקנתי זו, במצוות תקסד"א לגבי נוסח פס"ד בסדר דין מהיר: · עדויות התובעים, ובעיקר עדות התובע, לא שיכנעו אותי כי יש לתת בהן אמון.

...

השאלה שבמחלוקת ניתוח מכלול טענות וראיות הצדדים, כמו גם עמדת שני הצדדים גם יחד בסיכומיהם, מעלים כי גורלה של התביעה ייחתך עפ"י התשובה לשאלה העיקרית הבאה שבמחלוקת: האם, כגרסת התובעים, התאונה מושא התביעה התרחשה ביום 13.2.16 (שהוא יום שבת בשבוע), או שמא, כגרסת הנתבעת, התאונה התרחשה ביום 12.2.16 (שהוא יום שישי בשבוע), וזאת כאשר אין חולק בין הצדדים כי במידה שייקבע שהתאונה התרחשה ביום 13.2.16, כי אז יש כיסוי ביטוחי לנהיגת התובע ברכב המבוטח בשעת התאונה בפוליסת הביטוח שהוציאה הנתבעת, ואילו במידה שייקבע שהתאונה התרחשה ביום 12.2.16, כי אז אין כיסוי ביטוחי ודין התביעה להידחות.

אני קובע זאת, תוך מודעות לכך שלמהימנות עדויות התובעים יש משקל גדול בנסיבות התיק.

סיכום התביעה נדחית.

התובעים ישלמו לנתבעת הוצאות בסך 600 ₪ (סכום שכר עד ההגנה שנפסק) וכן שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪, כאשר בסכום הנ"ל התחשבתי גם בעובדה לפיה התובעים כבר חויבו בהוצאות בסך 3,000 ₪ לטובת הנתבעת, כמפורט מעלה.

סכום התביעה הנו בהתאם לחוות דעת שמאי, ולשכר הטירחה ששולם לו. למרות שהדבר לא נרשם במפורש בכתב התביעה, יש להניח שהתובעת כיוונה בטענותיה לגבי היפוך נטל ההוכחה, לתחולת סעיפים 38 ו-41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ח- 1968 (להלן: "פקודת הנזיקין").

בדיעבד התברר כי במועד קרות התאונה לא היה כסוי בטוחי לרכב, ולכן הוגשה הודעת צד ג', כנגד המעסיקה, וכנגד יתר בעלי הרכב, בשל רשלנותם באי העמדת כסוי בטוחי לרכב.

הנתבעת הכחישה באופן מובחן את כל טענות התובעת לגבי האחריות המיוחסת לה לגרם ארוע תאונת הדרכים, וגרימת הנזקים לרכב, ובכלל זה טענה כי לא היתקיימו התנאים להיפוך נטל ההוכחה, ולא דבקה רשלנות בנהיגתה.

צדדי ג' חייבים לשפות את הנתבעת, ביחד ולחוד, מכוח דיני החוזים, דיני הנזיקין, וכל דין אחר, ככל שתחויב בתשלום הנזקים.

הנסיעות נעשו בדרך כלל באמצעות רכבה הפרטי של אמה של הנתבעת, אלא שבמועד קרות הארוע הנתבעת הודיעה שלא תוכל לעשות שימוש ברכב הפרטי, ולכן הועמד לה רכב מסוג פורד פוקוס, שהנו בבעלות צדדי ג'.

בפסיקת בתי המשפט שדנה בגורמים האפשריים להתפוצצות צמיג, צוינו גורמים שונים כגון- פגם בייצור, העמסת יתר של הרכב, תת- לחץ בצמיג, מכה חזקה בצמיג טרם התאונה, ועליית הצמיג על חפץ חד שהיה על הכביש וגרם לקריעתו (ע"א (עליון) 237/57 "אגד" (א.ש.ד) אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' רחל שיפר; ת.א. (מחוזי ב"ש) 325/67 בן מרגי נ' אורי לפידות ואח'; פורסמו במאגרים משפטיים).

הגב' אורנית שדה, מעסיקתה של הנתבעת, העידה כי היא ובעלה דואגים באופן שוטף לתקינות הרכב, וכי הרכב מטופל במוסך ככל שצריך, וזאת בנוסף לבדיקת הרכב לצורך המבחן השנתי (ע' 13, ש' 10-15).

המדובר במהירות סבירה בכביש בין- ערוני (ראו סיווג הכביש בדו"ח המישטרה שצורף לכתב ההגנה), ולא מצאתי שנסתרה על גירסתה זו. גם אם אצא מההנחה שלפיה נהג ותיק ומנוסה, מוכשר ומיומן יותר (התובעת הייתה בגיל 22 במועד הארוע), היה מצליח להשתלט על הרכב ולייצבו על נתיב תנועתו, מבלי לגלוש לנתיב התנועה השכן, עדיין אינני סבור שיש לראות בכך בהכרח את אמת המידה המתבקשת שלפיה יש לבחון את סבירות פעולותיה של הנתבעת, בהתאם להגדרת עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין, בשים לה לנסיבותיו המיוחדות של המקרה הנידון פה. מהמקובץ לעיל, ובנסיבות העניין, נראה לי שגם אם נפלו ליקויים בפעולות שנקטה הנתבעת לצורך ייצובו של הרכב, אשר הובילו לסטייתו למסלול השכן, ובסופו של דבר להיתנגשות בין הרכבים, יש מקום לייחס לנתבעת, לכל היותר, שיקול דעת מוטעה שאינו מגיע לכדי רשלנות.

...

לאור האמור לעיל, דינה של טענת התובעת לפי סעיף 38 לפקודת נזיקין להידחות.

התוצאה התוצאה הינה שהתביעה כנגד הנתבעת נדחית.

מכיוון שהתביעה העיקרית נדחתה, אין מקום להידרש לדיון בטענות הנתבעת כנגד צדדי ג', במסגרת התובענה המשנית שהגישה כנגדם, והנני מורה על דחיית ההודעה כנגד צדדי ג'.

עובר לארוע נשוא תביעה זו, בין הנתבעת לתובעת היה קשר עסקי תקין בן מספר שנים.

מכאן, בשל היות מקבלת ההודעה מבטחת של המלגזה, ובעיקר משום שהועברו לה זה מכבר מכלול חומר המסמכים שנתבקש על ידה, כמו גם פרטי הארוע ודיווח של זמן, מקום ונסיבות כמבוקש על פי דין, לנתבעת אין כל אחריות לניזקי התובעת ואלה מבוטחים על ידי מקבלת ההודעה וככל ויימצא כי הנתבעת חבה כלפי התובעת יש להשית חיוב זה במלואו על מקבלת ההודעה.

לעניין זה יוער כי התובעת טוענת כי המדובר בטעות סופר ביחס לשנת כריתת ההסכם, בעוד כמובן המדובר בשנת 2011 , טענה אשר בנסיבות מתקבלת כהגיונית אולם אין בה בכדי להסביר את האמור.

גם באם אקבל את גרסת הנתבעת ולפיה העגלה יכולה לנוע באופן עצמאי, לא ניתן להגדירה כרכב מנועי בהתאם לסעיף 1 לפקודת הביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל 1970 (להלן: "פקודת הביטוח"), ו /או בהתאם לפקודת הביטוח, רכב מנועי כמשמעותו בחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים, תשל"ה 1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

ובמה דברים אמורים? בהתאם לסעיף 7 (א) להסכם אשר צורף לכתב התביעה , החובה לבטח את הציוד בביטוח צד ג', חובה (במידת הצורך), נזק תאונתי, אש, גניבה כתוצאה מפריצה בהתאם לתנאים המקבילים בפוליסת הביטוח, תחול על התובעת תוך שבמקרה של נזק תישא הנתבעת בכל ההוצאות אשר לא יפוצו על ידי חברת הביטוח.

...

לסיכום; מכל האמור ובהיעדר חובת ביטוח על פי דין אינטרס ביטוח העגלה הינו של התובעת תוך שכאשר בוחרת היא שלא לעשות כן , או לחילופין , להטיל חובה זו על הנתבעת עליה ליידעה בדבר תנאי זה ולא להניח כי תערוך ביטוח , תוך שאי יידועה באופן פוזיטיבי חושף אותה לנזקים אותם ניתן למנוע.

סוף דבר; הנני מקבלת את התביעה בחלקה, ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 6,362 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך 1,151 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך 1,500 ₪.

הודעת צד ג' נדחית במלואה , ולפנים משורת הדין אינני עושה צו להוצאות .

התובע מפנה לתקנה 8 (א) לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי) תשמ"ו 1986 (הפוליסה התקנית) וכן לסעיף 8 (ג) ו-8 (ד) לאותן תקנות.

עוד טען כי הכנף הקדמית שמאלית ( אשר לטענתו עקב טעות סופר כתב בחוות דעתו כי מדובר בימנית) אינה יושבת במקומה.

טענות התובע באשר לאי תקינות הרכב נדחו.

...

כמו כן תשלם הנתבעת 1- שירביט לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 2,000 ₪.

אני דוחה את התביעה נגד נתבע 2 ומחייב את התובע לשלם לנתבע 2 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 6,000 ₪.

תא"מ 50814-07-18 מוסך עפולה נגד אלבז: התביעה מתקבלת באופן חלקי – הנתבע – מיכאל אלבז ישלם לתובע – מוסך עפולה סך של 10,128 ₪ וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 3,000 ₪.

בית משפט השלום בקריית גת ת"א 16957-11-18 מגידיש נ' מנורה חברה לבטוח בע"מ בפני כבוד השופט משה הולצמן התובע יונתן מגידיש ע"י ב"כ עוה"ד עמית סופר הנתבעת מנורה מבטחים ביטוח בע"מ ע"י ב"כ עוה"ד אמיתי סביון ו/או חנן דהרי פסק דין

עקרי טענות הצדדים התובע טען בכתב התביעה, בעקרי הדברים, כי ביום 1.10.2016 רכש מאת הנתבעת פוליסת ביטוח מקיף לרכב מסוג יונדאי i25 שנת ייצור 2012; הכסוי הבטוחי הסתיים ביום 30.9.2017; ביום 8.1.2017 הרכב היה מעורב בתאונת דרכים והוגדר כ"טוטאלוס"; לפי חוות דעת שמאי מיום 22.1.2017 שווי הרכב הוערך בסך של 36,859 ₪; צד ג' שרכבו נפגע בתאונה הגיש תביעה בגין הנזקים שנגרמו לרכבו והתובע נשא בתשלום של 27,710 ₪; הנתבעת הודיעה לתובע במכתביה מימים 13.3.2017 ו-4.4.2017 שאינה מכירה בכיסוי הבטוחי מכיוון שהתובע נהג ברכב ללא רישיון תקף; ביום 22.3.2016 נשלחה לתובע הודעה ממשרד הרשוי בדבר הצורך באמצעי תיקון מכיוון שנצברו לחובתו 12 נקודות אך ההודעה לא הומצאה לתובע; ביום 15.9.2017 הומצאה לתובע לראשונה הודעה לפיה נצברו לחובתו 12 נקודות ועליו לבצע אמצעי תיקון לפי תקנה 549(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (הכוונה, יש להניח, לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "התקנות")- מ.ה.); לפי התקנות ניתן להתלות את רישיונו של הנהג ככל שלא ביצע את אמצעי התיקון בתוך שישה חודשים ממועד קבלת ההודעה; ההודעה נימסרה לתובע ביום 12.9.2016 (במקום אחר צוין שההודעה הומצאה לתובע ביום 15.9.2016- מ.ה.), ומשכך רק בחלוף שישה חודשים ממועד המצאתה היה ניתן להדרש להתליית רישיונו של התובע ולא לפני כן; ביום 19.9.2017 (סעיף 23 לכתב התביעה; יש להניח שהכוונה ליום 19.9.2016- מ.ה.) התובע נרשם לקורס הדרכה; ביום 22.9.2016 התובע פנה למשרד הרשוי בקריית גת על מנת לבדוק האם נקלט רשומו לקורס ונענה שהרישום נקלט; התובע נרשם לקורס שנערך בימים 6.10.2016, 9.10.2016 ו-10.6.2016 אך לא עבר את הקורס; התובע ביצע הכשרה נוספת שאותה סיים בהצלחה ביום 4.4.2017; כשלון במועד אחד אינו מהוה אי ביצוע של אמצעי תיקון ולשם כך נדרשים שלושה כשלונות (תקנה 551(א1) לתקנות); בנסיבות העניין יש לראות את התובע כמי שהיה ברשותו רישיון כדין עד ליום 12.3.2017; רישיונו של התובע לא נשלל על ידי משרד הרשוי ונידרש ממנו לבצע אמצעי תיקון.

הנתבעת טענה בכתב ההגנה, בעקרי הדברים, כי הכסוי הבטוחי מותנה ברישיון בר תוקף לפי סעיף 16 לתוספת לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), התשמ"ו-1986 (הפוליסה התקנית) ולפי סעיף 15 לפוליסת הביטוח; בדיקה שנערכה העלתה שביום 24.9.2016 נכנסה לתוקף שלילת הרישיון של התובע על פי שיטת הניקוד ומשכך במועד התאונה ביום 8.1.2017 רישיונו של התובע לא היה בר תוקף; ביום 12.9.2016 נימסר בכתובתו של התובע מכתב רשום של משרד הרשוי המודיע לו על שלילת רישיונו לפי שיטת הניקוד; המדובר בשלילה מהותית לפי שיטת הניקוד ולא בשלילה מנהלית- פרוצדוראלית; בנסיבות העניין לא היה כסוי בטוחי במועד התאונה; הוכחשו הסעדים שפורטו בכתב התביעה.

"הלכה פסוקה היא שמעשה או החלטה של רשות הפגומים בחוסר סמכות (או פגם אחר העולה כדי חוסר סמכות) אין להם קיום משפטי כלל, והם בטלים מדעקרא (void) ואין חובה לפעול על-פיהם. מאידך, מעשה או החלטה של רשות שנעשו במסגרת הסמכות אך לוקים בפגם (כגון טעות) הם נפסדים, היינו רק ניתנים לביטול (voidable) וכל עוד לא בוטלו על-ידי בית-משפט מוסמך יש להם קיום משפטי והם תקפים לכל דבר וענין. האזרח אינו רשאי להיתעלם מפעולות מינהליות כאלו או לפעול בנגוד להם- ומשעשה כן, יהא צפוי לסנקציות הקבועות בחוק בגין כך. משמעותה של הבחנה זו היא שכנגד מעשה הלוקה בחוסר סמכות שהוא בטל מדעקרא ניתן להיתגונן הן בתקיפה ישירה (direct attack) לפני בית-המשפט הגבוה לצדק, והן בתקיפה עקיפה (collateral attack) לפני כל ערכאה שיפוטית בה יתעורר הענין באופן אינצידנטאלי. החלטת בית-המשפט בכגון זה תהיה דקלראטיבית בלבד, מאידך גיסא, כנגד מעשה מנהלי שהפגם שבו הוא במסגרת הסמכויות והוא אך נפסד (voidable), ניתן לפעול רק בדרך של תקיפה ישירה לפני בג"ץ, ודין תקיפה עקיפה על מעשה כזה להיכשל – וזאת כיון שהחלטתו של בית-המשפט כאן היא קונסטיטוטיבית, ורק לבג"ץ הוענקה בחוק הסמכות לבטל מעשה מנהלי". בעיניין שנידון ב-ע"א 883/18 אסף עסיס ו-14 אח' נ' משרד הפנים (17.11.2019) נעשתה קביעה לגבי המקרים החריגים שבהם ניתן להדרש לתקיפה עקיפה של המעשה המינהלי בהליך אזרחי.

...

סבורני שגם בעניין זה התובע לא הניח תשתית ראייתית הולמת לצורך הוכחת הטענה לגבי הכספים ששולמו לצד ג', כך לפי הטענה.

בנסיבות אלה סבורני שהתובע לא הניח תשתית ראייתית מספקת על מנת להוכיח את תשלום הכספים לצג ג', ככל שהיה מקום להידרש לפסיקת פיצויים.

התוצאה התוצאה היא שהתביעה נדחית.