עמדת עמיגור:
עמיגור ניהלו את הבית נשוא הסכסוך החל משנת 1972 ועד שנירשם כבית משותף ביום 3.12.95.
בהסכם החכירה, שנחתם עם אברהם זליג ולאחר מכן עם יורשיו, הוגדרו מפורשות זכויותיהם וזכויות אלה אינן כוללות את החצר, גם אם עמידר הבטיחה או התחייבה בצורה כזו או אחרת לגבי החצר בעבר, הרי שהתחייבות זו בטלה לאור הסכם החכירה שנחתם עם הצדדים השונים לאורך השנים ואשר ענינו הדירה בלבד וחלקים ברכוש המשותף.
עוד לציין שעמרם בן יאיר, שעבד שנים רבות בעמיגור מעיד שמנסיונו רב השנים ידוע לו כי התרשים לא נועד למטרות רישום ולא היווה בסיס לרישום אלא היוה תרשים לצרכי גינון בלבד.
סעיף 95 לחוק המקרקעין קובע כי "בזיקת הנאה לטובת אדם או סוגי בני אדם אין בעלי הזיקה רשאים להעביר זכותם, אלא בהסכמת בעל המקרקעין הכפופים, והוא באין הוראה אחרת בתנאי הזיקה".
בענינינו לא רק שלא היתה הסכמה טרם רכישת הדירה על ידי התובעים, אלא סעדה השמיעה מחאתה בקולי קולות.
...
מקובלת עלי גם ההשקפה כי בני הזוג רוזן יכלו על נקלה לבדוק מראש לפני הרכישה במירשם המקרקעין וברישומי החלטות של הבית המשותף מה הן הזכויות שהזוג רימר משמש כבעלים שלהם ואשר אותם הלה יכול להעביר לאחר".
סוף דבר, אני דוחה התביעה.
לא אוכל לסיים פסק דין מבלי להעיר הן לתובעים והן לסעדה, שמדובר בסופו של דבר בשכנים הגרים יחדיו וכפי שהתברר במהלך הדיון חלק מהתקופה אכן שררו בין הצדדים יחסי שכנות סבירים וחבל שאלה עלו על שרטון מכיוון שיחסים מעורערים אלה הם הבסיס לכל התביעה.
