לאחר דיון נוסף שנערך ביום 19.2.2020 הסכימו הצדדים כי פסק הדין מיום 26.9.2019 יבוטל והערעור יוכרע לגופו על ידי מותב זה על סמך כלל הטענות שהועלו בכתב ובעל פה. הטעם להסכמה זו הוא כי בהתאם להוראות האמנה (גם זו שהייתה בתוקף במועד הגשת התביעה המקורית), אדם שעומד בכל התנאים הנקובים בדין הישראלי לקבלת קצבת אזרח ותיק פרט לכך שאינו תושב ישראל במועד הגשת התביעה - אך הוא תושב בלגיה במועד זה - יהא זכאי לקבלת הקצבה מכוח האמנה על אף העידר התושבות בישראל בעת הגשת התביעה (סעיף 5 לאמנה, כאשר מובהר כי פירוט ההוראה נעשה באופן כוללני ואין בו כדי למצות את ההוראה המדויקת).
...
ברנע סבור כי טענת המוסד לפיה שהה בישראל 245 ימים ב-42 שנים, לא גובתה במסמך על אף שנטל ההוכחה לסתור את התושבות מוטל על המוסד, וממילא אין בכך התייחסות לשנים שבמחלוקת ועל כן, עובדה זו איננה מביאה למסקנה כי חדל להיות תושב ישראל באותה תקופה.
משכך, ממכלול הראיות עולה כי גם בהיבט האובייקטיבי וגם בהיבט הסובייקטיבי לא ניתן להכיר בברנע כתושב ישראל בתקופה שבמחלוקת, מלבד ביחס לתקופת הלימודים שהסתיימה בסוף חודש יוני 1976.
משכך, לא ניתן להתייחס אליו כמי שצבר את תקופת האכשרה הנדרשת על פי החוק – 144 חודשים, ודין ערעורו להידחות.
סוף דבר
הערעור נדחה, למעט ביחס לתקופת הלימודים בצרפת (עד ליום 30.6.1976), אך אין מחלוקת שאין בתקופה זו כדי לסייע בצבירת תקופת האכשרה המספקת בישראל.
