התובע מבקש פיצוי בעבור הישתתפות עצמית בגין תיקון הרכב, הפסד ימי עבודה, תמורת עליית הפרמיה בעקבות התאונה וערכה של ירידת הערך לרכב.
אני מוכן לקבל את טענת הנתבעת כי החניון אינו בבעלותה ו/או בחזקתה, אולם בין המציאות האמורה לבין המצג שבו ניתקל התובע המרחק רב. אורח סביר הנכנס בכביש הגישה היחיד למלון ופוגש את איש המלון השומר בפתחו ובודק את הנכנסים תוך דרישה כי יניחו על שמשת רכבם פרטים מזהים, רשאי לסבור כי המדובר בחניון אשר נמצא בחזקתו של המלון.
לענייננו רלבאנטי סעיף 12(ב) שכן הגם שהמדובר ברכב והוא בבחינת "חפצי ערך אחרים" הרי שלדידי למן הרגע שהודיע התובע לשומר בחניון (הוא הוא איש המלון) כי בא להתארח במלון ובמבקש להחנות את רכבו בחניון הצמוד למלון, מילא אחר תנאי ס"ק (ג).
יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט סולברג בת"א (י-ם)13018/01 מנורה חברה לביטוח בע"מ נגד מלון הייאט ירושלים, פס"ד מיום 9.11.2003, פורסם במאגרים):
"ואולם, סעיף 12 (ג) נועד לחריג, ולא לכלל; לנסתר ולא לידוע. מרבית אורחי המלון מגיעים עם מכוניותיהם, ומפתחות בידיהם. נתון זה נמצא בתודעתו של בעל המלון. אין צורך במסירת הודעה על כך.
...
כפי שהערתי לעיל, הנזק לרכבו של התובע נגרם רק לחלקו הקדמי, דבר התומך יותר במסקנה כי המדובר בתאונה ולא במעשה מכוון.
אולם בנסיבות המקרה דנא הגעתי למסקנה כי אין זה המקום לעשות כן. אסביר.
לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.