תנאי בטלות כתב ויתור שנחתם על ידי עובד

כעולה מהראיות שבפני, טענות התובע כנגד זכאותו של עו"ד שיבר לתשלום כלשהוא בגין הליך הכנוס, הועלו על הכתב על ידי התובע עוד בטרם נחתם הסכם 2014 ועוד בטרם הסכים לשלם לעו"ד שיבר סך של 71,000 ₪.

בע"א 627/85 ד. איתן - ע. גושן אדריכלים בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון - מע"צ, מג(3) 042 (1989) עמד בית המשפט על הדין בנסיבות בהן נתבע ביטול של כתב ויתור: "כתב הויתור שנחתם במקרה דנן הוא תקף ומחייב, והיה בו כדי לסיים את המחלוקת הכספית שנתגלעה בין בעלי הדין בעקבות החלטת המשיבה על הפסקת החוזה. המחלוקת האמורה התייחסה לשעור של התשלום שהגיע למערערת עם הפסקת החוזה, ובין היתר, לדרכי החישוב וההצמדה. אולם כתב הויתור, כנוסחו וכתוכנו, יצר סוף פסוק והפך את כל הויכוחים בדבר דרכי חישוב הסכומים, שקדמו לכתב הויתור, לבלתי רלוונטיים. [...] אשר לטענות שמבקשות להישען על האמור בסעיפים 17 או 18לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, הרי ציינו בעבר לא אחת, שיסודותיהן של עילות ביטול אלה מוגדרות וברורות, וכי הן אינן חובקות כל מקרה בו חותם צד על חוזה שתנאיו אינם נוחים או רצויים לו. יש להבחין בין מקרה, בו סבור צד לחוזה כי - בלית ברירה ותוך רצון להפיק את המירב האפשרי מתוך נסיבות הנוטות לטובת הצד השני - עליו להסכים לתנאים גרועים מאלה שהיה רוצה בהם מעקרו, לבין המצב הקיצוני של "מצוקה", שהחוק דן בו והמתייחס על-פי מובנו והקשרו לחוסר אונים, הנובע משקיעה כלכלית או אישית קשה וחמורה (ע"א 719/78 [1]; ע"א 395/83 [2]; ע"א 403/80 [3], בעמ' 679).

כך, למשל, באו הדברים לידי ביטוי בסעיפים 2-5 לכתב ההגנה: "השתק ומניעות: התובע חתם על ויתור וסלוק כל טענותיו כלפי הנתבע במסגרת נספח להסכם שכה"ט עליו חתם התובע בתאריך 26.3.2014 (נספח 2 לכתב התביעה) (להלן: "הנספח להסכם שכה"ט") בנספח להסכם שכה"ט הצהיר התובע בזו הלשון: "....בחתימתם על נספח זה מאשרים הצדדים כי אין להם ולא יהיו להם כל טענות ומענות מכל מן וסוג שהוא אחד כלפי השני". בתאריך 31.7.2017 חזר התובע והתחייב כי אין לו כל טענה כלפי הנתבע במסמך שהעתקו מצ"ב כנספח 2 לכתב הגנה זה, ובו הצהיר התובע כדלקמן: "אני הח"מ אמיר פלדמן מצהיר כי בהמשך להתכתבויות שהיו ביני ובין עו"ד שיבר ולאחר שישבנו ובדקנו את החשבונות הרי שאם קבלת הסך הנ"ל אין ולא יהיו לי טענות להחזר כספי כלשהוא מצד משרד שיבר". די בכתבי הסילוק עליהם חתם התובע כדי לדחות את התביעה על הסף תוך חיוב התובע בהוצאות ריאליות .

...

לטענת התובע, עו"ד שיבר התרשל מקצועית ובעקבות התרשלותו נאלץ לשאת בתשלום היטל ההשבחה כתוצאה מהעברת זכויותיו בבית המגורים לידי הגרושה; עוד טוען התובע, כי על עו"ד שיבר להשיב חלק משכר הטרחה ששולם על ידו בקשר עם כינוס הנכסים של בית המגורים, זאת, משום שבסופו של דבר לא התקיים הליך כינוס נכסים, ובית המגורים לא נמכר במסגרת הליך כינוס נכסים, אלא זכויותיו הועברו לגרושה.

אלא שלא זו בלבד שעו"ד שיבר לא עותר לביטול הנספח להסכם שכר הטרחה, במסגרת כתב ההגנה שהגיש בתביעת התובע, מבהיר עו"ד שיבר, ברחל בתך הקטנה, מדוע הנספח להסכם שכר הטרחה שריר וקיים, ומדוע אין לאפשר לתובע להשתחרר מההתחייבות שנטל על עצמו בהסכם.

סוף דבר מהטעמים המפורטים לעיל, מצאתי כי דין שתי התביעות להידחות – וכך אני מורה.

אבהיר, כי לא נעלמו מעיני כל יתר טענות הצדדים בשתי התביעות, אולם לא מצאתי כי יש ביתר הטענות כדי לשנות מהמסקנה או התוצאה הנ"ל, ומשכך גם לא מצאתי להידרש להן באופן פרטני.

כפי שיפורט להלן, עניינה של החלטה זו בשאלת ההטעיה בלבד – האם עובר לחתימה על כתב הויתור ניתן לתובעת מצג כוזב על ידי הנתבע 1, אשר עולה כדי הטעה אקטיבית, בנוגע לפרויקט בקבוץ גליל-ים? במסגרת ההליך דנן, ביום 27.8.2018 ניתן על ידי פסק דין בבקשה לסילוק התביעה על הסף אשר הוגשה על ידי הנתבעים – במסגרתו קבלתי את הבקשה לסילוק הסף, על יסוד תוקפו של כתב הויתור, מהטעמים השונים אשר פורטו בפסק הדין (להלן: "פסק הדין").

בסופם של דברים, יוזכר כי התובעת לא עתרה לביטול ההסדר כולו אלא ביחס לכתב הויתור בלבד, ויודגש כי במסגרת הסדר הפשרה קיבלה התובעת זכויות בשווי כספי של מיליוני ש"ח. בפני התובעת היתה פתוחה הדרך לתבוע את ביטול הסכם בעלי המניות, אולם התובעת בחרה לעתור לשינוי תנאי ההסדר ולקבלת זכויות שאינן מעוגנות בו – תוך היתעלמות מהזכויות שקבלה במסגרת הסדר הפשרה, אשר נחתם מתוך הבנה של הנתבע 1 שכלל המחלוקות בין הצדדים יבואו לידי סיום.

...

סוף דבר נוכח כל האמור, הגעתי לכלל מסקנה שיש מקום לקבל את טענת ההטעיה.

חרף העובדה שנדחית בשלב זה הבקשה הנוספת לדחייה על הסף, איני מורה על תשלום הוצאות שכן כפי שפורט לעיל בהרחבה אין בידי בשלב זה של הדיון די ראיות על מנת להכריע בשאלת תרומתה של התובעת עצמה לטעות לכאורה שהיתה בידיה, לרבות לגבי המידע שהיה ברשותה או בהישג ידה של התובעת בזמן אמת – אלו לא הוכחו בפניי די הצורך בהעדר דיון מהותי בזכויות התובעת בחברה.

נוכח האמור ולצורך קביעת האופן בו יתנהל המשך הדיון אני קובע דיון בתיק ליום 7.12.2021 בשעה 9:00.

חזוק למסקנה שדברי עו"ד סגל לתובע גרמו לתובע לטעות טעות יסודית, שאילמלא קרתה ניתן להניח שלא היה חותם על כתב הויתור (ככל שנידרש חזוק כזה לאור האמור בתצהירו של מר סגל), הוא העובדה שבתשובת הנתבעת מיום 7.7.19 להודעת התובע (באמצעות ב"כ) מיום 4.7.19 בדבר ביטול כתב הויתור, נאמר ש"מרשך התוודה באזני הח"מ ובאזני מרשתו, על כך שבמשך תקופה ארוכה ביותר הוא גנב ממרשתי מוצרים, זאת לאחר שהוצגו לו סירטוני וידאו המתעדים את מעשי הגניבה".

התביעה לפצוי בגין אי מסירת הודעה בכתב על תנאי עבודה בית הדין קבע שלא נסתרה טענת התובע כי לא נימסרה לו הודעה בכתב על תנאי העסקתו, וכלל לא נטען על ידי הנתבעת כי נימסרה לתובעה הודעה על שינוי תנאי עבודה בעת שהם שונו.

מעדויות הצדדים לגבי נסיבות חתימת כתב הויתור, עולה כי היתקיים משא ומתן לגבי נוסחו ולגבי הקף הפצוי שהנתבע שכנגד יסכים לשלם לתובעת שכנגד, כאשר דרישה של מר שלום מהנתבע שכנגד לשלם סך 100,000 ₪ לא התקבלו, ולאחר שהתובע שוחח במשך כ-17 דקות עם אישתו, הודה הנתבע שכנגד בגניבות של מוצרים בערך של "עשרות אלפי שקלים". בית הדין סבור שאין לייחס משקל להודייה זו לצורך קביעת שווי המוצרים שנגנבו על ידי התובע.

...

סוף דבר התביעה מתקבלת חלקית.

הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: שכר חודש יוני 2019 בסך 10,959 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.19 עד לתשלום בפועל.

התביעה שכנגד נדחית.

למען הסדר הטוב, יובא נוסח כתבי הוויתור (כפי שצורפו לכתב התביעה, נספח ח') – שכן גם מטענות הצדדים עולה כי לב המחלוקת היא באשר לפרשנותם ולמשמעותם של מסמכים אלו, שנחתמו על ידי התובעת: בהסכם הראשון (טופס כתב קבלה ושיחרור מיום 17.5.17), המתייחס ל-"פרויקט 4410214", נכתב כי "עם קבלת הסך של 117,875 ₪ ... יהווה הדבר סילוק סופי בפשרה של כל דרישותי וכל המגיע לי מכם בהקשר להסכם והעבודה". ההסכם חתום (וכפי שנטען על ידי הנתבעת בסיכומיה – לא ניתן להבחין בבירור בציון האותיות "ת.ל." ליד החתימה), אולם אין תאריך לחתימה ואין אישור עד לחתימה.

הטענה לעניין השהוי, כפי שהועלתה על ידי הנתבעת, רק מחזקת את המסקנה כי לטענת החתימה תחת לחץ לא היה משקל של ממש בזמן אמת, שכן (כפי שנטען), לו כך היו פני הדברים הרי שהתובעת היתה ממהרת לעתור לביטולם של כתבי הוויתור ולא ממתינה שנים טרם הגשת התביעה שלפני.

סיכומו של דבר – מצאתי כי התובעת ידעה והבינה את משמעות תנאיו של כתב הוויתור, שנוסחו ברור וחד משמעי, וכי התובעת ידעה מה הם הסכומים שהיא מקבלת לשם סילוק תביעותיה מהנתבעת במסגרת הפשרה שגובשה ביניהן – ולפיכך, התובעת מושתקת מלטעון כי הנתבעת נותרה חייבת סכומים נוספים לבד מאלו עליהם הסכימו הצדדים.

...

התוצאה היא כי מהראיות עולה שהתובעת הסכימה עם הנתבעת, מטעמיה (על רקע העבודה המרובה המשותפת, על רקע המשבר אליו נקלע הקבלן העיקרי, נוכח הטענות בדבר המחדלים בדיווחים ובהעברת החשבונות מצד התובעת, או מכל סיבה אחרת) להתפשר – וחתמה ביודעין ובכוונה על כתבי הויתור, בהם התחייבה לכך שאין לה דרישות נוספות מהנתבעת בקשר לעבודות אלו.

סיכומו של דבר – מצאתי כי התובעת ידעה והבינה את משמעות תנאיו של כתב הויתור, שנוסחו ברור וחד משמעי, וכי התובעת ידעה מה הם הסכומים שהיא מקבלת לשם סילוק תביעותיה מהנתבעת במסגרת הפשרה שגובשה ביניהן – ולפיכך, התובעת מושתקת מלטעון כי הנתבעת נותרה חייבת סכומים נוספים לבד מאלו עליהם הסכימו הצדדים.

התביעה, לפיכך, נדחית.

לאחר מספר שאלות שינתה התובעת את גירסתה ואישרה כי חתמה על כתב וויתור נוסף מיום 21-08-17 ואז אמרה כי "בנוסף ל- 56,000 ש"ח קבלתי עוד 20,000 ₪" שינוי גרסה זה מגיע בסופן של מספר גרסאות אשר ניתנו על ידי התובעת בקשר עם הסכומים שניתנו לה במסגרת כתב הויתור ומועד מתן סכומים אלה.

הטעה מותנית בהעלמת מידע כך שהצד הטוען לביטול לא היה יכול לגלותו בשקידה סבירה, התובעת אינה עומדת בתנאי זה משהוכח כי חודשיים אחרי שהתקשרה בכתב הויתור וקיבלה את הכסף, היא ידעה לפנות למומחה ולגלות את המידע הנעלם בעצמה.

הפרת החוזה וחוסר תום לב לוח הזמנים העולה מהראיות שהוצגו בפני בית המשפט מראה כי בסמוך מאד לאחר חתימה על כתב הקבלה השני (21-08-17) התובעת כבר הייתה אצל מומחה מטעמה (ד"ר ברק) וקיבלה חוות דעת שבסופו של דבר נעשה בה שימוש בתביעה זו ולכן אין ספק שהמועד שבו כבר ידעה על עילת הביטול שלה היה זמן מאד קצר לאחר חתימה על כתב הוויתור.

...

הבטחת זכות הגישה לערכאות - לעניין זה מצא בית המשפט כי אין בסכום ההוצאות הנפסק על פי התעריף המינימלי כדי להרתיע תובעים בפוטנציה מלהיזקק לערכאות שיפוטיות.

דרכו של בית המשפט בחישוב זה היא התייחסות לתביעה כאל תביעה כספית שבה עמד הנתבע בסיכון של 433,795 ₪ בית המשפט מצא, כי לעניין הליך זה, יש מקום להשתמש כבסיס חישוב בתעריף המינימלי המומלץ ואין להוסיף לו מע"מ מקום שהנתבעים זכאים לנכות מס תשומות על פי דין.

בית המשפט מעריך את שיעור המאמץ והטרחה בסך של שליש מן התעריף המינימלי המומלץ ולכן באיזון בין השיקולים נקבע כי התובעת תשלם לנתבעים הוצאותיהם בסך  8414  ₪ על סכום זה יתוספו הוצאות חוות דעת המומחה על פי הוכחת תשלום שתוצג לתובעת או לב"כ. הסכום ישולם בתוך 90 יום ולאחר מכן יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק עד ליום התשלום בפועל.