תמריץ כלכלי לביצוע פעולות טרור

עוד נכתב כי היתקבל מידע שאנשי החמאס מתכננים ביצוע פיגוע בירושלים וביום 9.8.01 נימסר לרשות כי עבדללה ברגותי אחראי על שילוח המחבל, אולם הרשות לא עשתה דבר (עמוד 15 לחוות הדעת) וכי במספר מקרים הוזהרו אנשי הטרור על ידי הרשות כי פעולותיהם נחשפו ועליהם להסתתר מפני כוחות הבטחון הישראלי (עמוד 16 לחוות הדעת).

את השאלה האם הם מהוים תמריץ אם לאו היה על התובעים להוכיח הן באופן כללי והן באופן ספציפי ביחס למפגעים בתיק זה. התובעים לא הוכיחו קשר סיבתי בין התשלומים לפיגועים, לא הוכיחו כי במועד הרלוואנטי לתביעות שולמו תשלומים לאסירים ולמשפחות חללים, לא הוכיחו כי המפגעים במקרה דנן פעלו מתוך מוטיבציה לקבל כספים ולא הוכיחו כי מקור התשלומים בנתבעים.

העובדה שהתשלומים לא מבוצעים בעקבות הפיגועים עצמם, אלא רק לאותם מפגעים המרצים מאסר, או למשפחות המפגעים שנהרגו במהלך הפיגועים, תומכת בכך שמדובר בתמיכה כלכלית אשר יש בה, כאמור, כדי לעודד את הטרור ולתמוך בו אך לא ניתן לקבוע כי מדובר באישרור של הפיגועים עצמם.

...

" אני מקבלת את טענת התובעים, הנתמכת בדברי ההסבר לחוק, לפיה יש בתשלומים תמריץ כלכלי לפעילות טרור.

עם זאת אינני מקבלת את פרשנותם לפיה יש לראות בתשלומים אשרור בדיעבד של כל הפיגועים אשר בוצעו על ידי האסירים המקבלים את התשלומים.

סוף דבר אני דוחה את התביעה.

המחוקק הישראלי השתכנע שהרש"פ מעבירה כספים לפעילי טירור, באופן המהוה תמריץ כלכלי להמשיך ולעשות כן, בין אם מדובר במשכורות ובין אם מדובר במענקים, המסקנה המתבקשת היא שתשלומים אלו מהוים נדבך חשוב בהוכחת השליחות בין הרש"פ לבין פעילי הטרור.

חוק חסינות מדינות זרות אימץ את הדרישה שהעוולה תבוצע בשטח מדינת הפורום: כשקבע כי: "למדינה זרה לא תהא חסינות מפני סמכות שיפוט בתביעה בשל עוולה שבשלה נגרם נזק לגוף או לרכוש מוחשי, ובילבד שהעוולה נעשתה בישראל". הפעולות הנטענות כנגד הנתבעים, בדמות ניהול מדיניות בשטחיהם באופן שאפשר את פעולת המחבלים, תשלומים למשפחות האסירים וכיו"ב, בוצעו – על פי הנטען בכתב התביעה המתוקן עצמו – בתוך שטחי הרש"פ, ולא בתוך שטח מדינת ישראל.

...

במצב עניינים זה, לא הוכחה, ברמה הנדרשת במשפט האזרחי, מעורבותם של הנתבעים 3-2 בפיגוע באופן היוצר חבות בנזיקין, ולכן, התביעות כנגדם נדחית (פיסקה 3000).

סוף דבר התביעה כנגד הרשות הפלסטינית מתקבלת.

התביעה כנגד הנתבעים 3-2 נדחית.

נוסף על כך, במענה לטענות חברת מ.י. ויגמור טוענים המשיבים כי, בהתאם להוראות סעיף 56(ה)(2) לחוק המאבק בטרור וההלכה הפסוקה, על מנת לסתור את החזקה הקבועה בסעיף, על מי שהרכוש נמצא בבעלותו, בחזקתו או בשליטתו להוכיח "כי לא ידע שבאמצעות רכושו יועבר או יוסתר רכוש". אלא, שלטענת המשיבים, לבד מטענות סתמיות ולפיהן אין לעותרים כל קשר או אחריות לטובין ואין לנהג אפשרות לבדוק מה כוללים הטובין, לא הציגה חברת מ.י. כל ראייה המלמדת על כך שהיא פעלה באופן כלשהוא, כדי לדעת ולוודא שבאמצעות המשאית שלה לא מועבר ציוד ללא אישור ומשכך, לא סתרה את החזקה הקבועה בדין.

המשיבים מוסיפים וטוענים כי קבלת טענת העותרים ולפיה אין להטיל עליהם כל חובה כמוביל, לבחון באופן אקטיבי האם באמצעות רכושם, מתבצעת עבירה, טענה המושתתת על נימוקים הנוגעים ליכולת המוביל לזהות את הסחורה וכיוצא באלו, יהיה בה כדי להוביל לתוצאה חמורה, שכן קבלת הטענה משמעותה, ריקון מתוכן של תכליתו ההרתעתית של החוק למאבק בטרור לאיין התמריץ הכלכלי לבצוע ההברחות.

...

אלא, שבמקרה דנן, נטענה הטענה בעלמא, מבלי שהוצגו בתמיכה לה כל נתונים המלמדים על זהות בין מקרים אחרים(אשר כלל לא הוצגו) לבין המקרה דנן ומשכך, דין טענה זו להידחות.

לאור כל האמור גם דין עתירת העותרים- מ.י. הובלות ויגמור – להידחות.

סוף דבר; העתירות נדחות.

הרש"פ אינה רואה בתשלומים כתמיכה או כתמריץ לבצוע מעשי טירור, בין היתר, מאחר שההפסד הכלכלי כתוצאה מבצוע פיגוע גבוה עשרות מונים מהתשלומים הניתנים על ידי הרשות הפלסטינאית; גובה התשלום עלה דוקא אחרי האינתיפאדה השנייה, בתקופה שבה מעשי האלימות פחתו באופן משמעותי, כך שאין קשר בין התשלומים לבין רף האלימות; ולשיטתה של הרש"פ, מדובר בתשלום סוצאלי שנועד להרחיק מישפחות אסירים ממעגל העוני והייאוש, ותשלום התגמולים מונע מגורמים קצוניים דוגמאת החמאס או איראן, לשלם למשפחות ובכך להשתלט על המשפחות ולהפעיל עליהן לחץ לשוב ולפעול בדרכים אלימות.

...

סופו של דבר, שתביעת המערערים הן נגד הרשות הפלסטינית הן נגד אש"ף נדחתה, ועל כך נסב הערעור שלפנינו.

עם זאת, לנוכח ייחודיותה וחריגותה של חלופת האשרור, כמו גם העובדה שעד היום סוגיה זו לא נידונה והתבררה לעומקה בפסיקתו של בית משפט זה, סבורני כי יש מקום לאפשר לצדדים הזדמנות לטעון ולהציג ראיות באופן ממוקד לעניין התקיימותה של חלופת האשרור, ובפרט ביחס להתקיימותו של תנאי הזיקה המהותית וההדוקה בזמן ביצוע המעשים בין הרש"פ לבין הפיגועים ומבצעיהם.

אשר לסוגיית פסיקת הפיצויים העונשיים – חבריי, השופט עמית והשופט מינץ, נחלקו ביניהם ביחס לסוגיה זו. כך, השופט עמית סבור שאין לאפשר פסיקת פיצויים עונשיים כאשר האחריות הנזיקית מוטלת מכוח חלופת האשרור, בעוד שהשופט מינץ סבור כי ניתן לעשות כן במקרים מתאימים – והמקרה שלפנינו בכללם.

אי לכך, הערעור מתקבל, והתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שיבחן את גובה הפיצוי הנזיקי המגיע למערערים.

הדיון בעירעור הצטמצם לשאלה האם התשלומים המועברים מצד הרשות לאסירים בטחוניים ולבני משפחותיהם, מהוים תמריץ כלכלי לפעילות טירור ומשכך יש לראות בפעולות הרש"פ כ"אשרור" של פעולות טירור, כמשמעות המונח בסעיף 12 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה או פקודת הנזיקין), שזו לשונו: אחריות של משתף ומשדל לענין פקודה זו, המשתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או למחדל, שנעשו או שעומדים להעשות על ידי זולתו, או מצוה, מרשה או מאשרר אותם, יהא חב עליהם.

לגישת השופט עמית, תשלום הכספים למבצעי העוולה ולמשפחותיהם מצד הרשות הפלסטינאית – שהיא גוף שילטוני שיש בכוחו "לאשרר" פעולה של אחרים – עולה כדי תמריץ המעודד, ולו בעקיפין, מעשי טירור, ומשכך מהוה דוגמה מובהקת של אשרור כמשמעו בסעיף 12 לפקודה.

...

ההחלטה האמורה בעניין באנויאן ניתנת בד בבד עם החלטתי זו, ובה נדחתה בקשה לקיים דיון נוסף בפסק הדין שניתן שם. זאת, בתמצית, משום שמצאתי כי אף שיש בפסק הדין בעניין באנויאן משום חידוש, אין די בכך כדי להורות, בהקשר האמור, על קיום דיון נוסף.

מכל הטעמים שמניתי לעיל אני סבורה כי מקרה זה, על נסיבותיו הייחודיות, אינו מקים עילה לדיון נוסף.

אשר על כן הבקשות נדחות מבלי שייעשה צו להוצאות.