למעלה מן הצורך ובהמשך פסק הדין אתייחס בתמצית גם לטענות אלו.
קיימות תופעות עברייניות רבות, כגון עבירות רכוש, בניה בלתי חוקית, פשיעה חקלאית וכיוב' .כפי שיפורט, אין די בטענה כי המדינה לא עושה די למיגור אותן תופעות על מנת להקים אחריות אוטומאטית בנזיקין.
ביחס לחובת הזהירות הספציפית של המישטרה קבע ביה"מ העליון שם (עניין אלקשוילי שאוזכר):
"מחובתה זו של המישטרה לשמירה על שלום הציבור נגזרת חובת הזהירות שלה כלפי הציבור הרחב. אלא שחובת זהירות זו כמובן אינה מוחלטת ואינה מקיפת כל, אם לא כן היינו מוצאים עצמנו במצב בו המישטרה חבה בנזיקין בגין כל עבירה שבוצעה בתחומי המדינה. החיים בכל מדינה כוללים בתוכם סיכונים טבועים להתרחשותן של עבירות שלא יהיה בידי המישטרה למנען, ואי מניעתן לא תצמיח לקרבנן זכות לפצוי מידי המישטרה (ענין לוי, בעמ' 69). גם כאן, לשם קביעת היקפה של חובת הזהירות עלינו לבחון את היכולת לצפות כי בנסיבות הארוע, פעולותיה של המישטרה עשויות היו להביא לנזק למי מהציבור הרחב. בכל ארוע בו נתקלת המישטרה באדם המפגין היתנהגות מאיימת ואלימה, בפרט כאשר אלימות זו מכוונת כלפי שוטרים, ובמיוחד כאשר קיים חשד כי ביצע בסמוך לארוע מעשי אלימות, על השוטרים לצפות את האפשרות שטיפול לקוי במסוכנותו של אדם זה עלולה להביא לפגיעה באדם אחר. אלא שגם על צפיות זו, המצויה במישור הנורמאטיבי, להשקל אל מול שיקולים אחרים המשפיעים על היקפה הראוי. כענין מעשי וכענין של מדיניות משפטית, אין המישטרה יכולה להקצות את מלוא המשאבים העומדים לרשותה לכל מקרה ומקרה, ועליה להחליט, על פי שיקול דעתה, על חלוקת משאביה המוגבלים. בדומה, אין זה ראוי כי בכל מקרה בו קיים חשש כלשהוא לפגיעה תפעיל המישטרה באופן מיידי את מלוא סמכויות האכיפה המסורות לידיה. על כן, לשם קביעת היקפה של חובת הזהירות של המישטרה כלפי הציבור הרחב עלינו לאזן בין חובתה לשמירה על שלום הציבור ובין החשש מפני פגיעה בשקול דעתה של המישטרה והחשש מפני שימוש עודף בסמכויותיה. על האיזון להתבצע על פי נסיבות המקרה, תוך היתחשבות במידת הסכנה הקונקרטית הנשקפת וממידת הסתברותה (ראו ענין וייס, עמ' 182).הדגשה שלי ר.א.
בית המשפט הדגיש כי אין להסתפק בחובה הכללית של המישטרה לשמור על שלום הציבור כבסיס לחיובה בנזיקין על כל עבירה שמתבצעת בתחומי המדינה:
"מחובתה זו של המישטרה לשמירה על שלום הציבור נגזרת חובת הזהירות שלה כלפי הציבור הרחב. אלא שחובת זהירות זו כמובן אינה מוחלטת ואינה מקיפת כל, אם לא כן היינו מוצאים עצמנו במצב בו המישטרה חבה בנזיקין בגין כל עבירה שבוצעה בתחומי המדינה. החיים בכל מדינה כוללים בתוכם סיכונים טבועים להתרחשותן של עבירות שלא יהיה בידי המישטרה למנען, ואי מניעתן לא תצמיח לקרבנן זכות לפצוי מידי המישטרה (ענין לוי, בעמ' 69)."
בית המשפט הוסיף שם בהמשך שהגם שבכל ארוע אלים המישטרה יכולה לצפות שטיפול לקוי עלול להביא לפגיעה בחיי אדם, לא בכל מקרה תוטל אחריות ויש לשקול שיקולים נוספים, למשל, הקצאת משאביה המוגבלים:
" החלטות המישטרה בדבר שימוש בסמכויותיה לשם הגנה על הציבור הרחב דורשות איזון עדין ומחייבות על כן מידה רבה של שיקול דעת. אף אם העמדת שוטר בכל פינת רחוב ומעצרו של כל אדם שנשקף ממנו חשש כלשהוא לאלימות יהא בהם כדי למנוע נזקים רבים מצד עבריינות אלימה, הרי שהמחיר החברתי שיהא עלינו לשלם לשם כך בזכויות אדם ובקיומנו כחברה חופשית אינו מאפשר זאת. מנגד, אין לזהות בין ריסון משטרתי ושימוש זהיר בסמכויות האכיפה ובין אדישות ורתיעה מפני עימות הדורש שימוש באמצעים חריגים. איזון זה יימצא ברובו במרחב שיקול הדעת המנהלי המסור למישטרה, כרשות מרשויות המדינה. אמנם אין בכך כדי להעניק לה חסינות מפני הטלת אחריות נזיקית, אולם יש בכך כדי להביא למסקנה שאחריות זו תוטל בעיקר במקרים בהם נימנעה המישטרה לחלוטין מלעשות שימוש בסמכויותיה, או עשתה שימוש לוקה בחסר בצורה משמעותית, בשל אדישות, רתיעה או שיקולים אחרים שאינם רלוואנטיים לחובתה לשמור על שלום הציבור. במקרים בהם לא הוכח קיומם של שיקולים שלא מן הענין, מוטל יהיה על התובע להראות כי המישטרה חרגה משיקול הדעת המוקנה לה בעת שמירה על שלום הציבור, בהראותו כי היה בידיה מידע קונקריטי וברור בדבר סכנה ממשית וקרובה לשלום הציבור, מצד גורם ידוע, והיא נימנעה מלעשות שימוש סביר בסמכויותיה בכדי למנוע סכנה זו.
טענות התובעים לגבי קצב וסדר היתקדמות החקירה, הנן טענות שאינן רלוואנטיות כאמור להליך שבפני ואולם בכל מקרה, לא שוכנעתי כי בשלב סגירת התיק ניתן היה להגיע למימצא בדבר זהות היורה: מחמוד שרקיה אישר בחקירתו במישטרה, כי היריות בחתונת בנו מוראד היו מכיוון מזרח, היינו מכיוון ביתו של אחיו, איבראהים ז"ל: "בזמן המסיבה אני שמעתי יריות קרובות מאוד מכיוון הבתים.." אך מיד לאחר מכן, לא ידע להשיב היכן בדיוק היה הירי (עמ' 1 שורות 16-14).
ב"כ התובעים, בחקירה בבית המשפט, ניסה לעמת את טארק עם העובדה שישנן תמונות המפלילות בשיבוש ראיות, קרי איסוף התרמילים מהזירה (עמ' 34 שורות 23-22), אך ברי כי אילו היו תמונות שכאלה, חזקה שהיו מוצגות למישטרה בעת החקירה ולבית המשפט במסגרת שמיעת הראיות בתיק זה.
הובהר כי כלי הנשק ממנו בוצע הירי לא נמצא/נתפס (ראה בעדות המומחה מר קופמן) ולא הוכחה הטענה/השערה, שהועלתה ע"י בא כוח התובעים, כאילו בוצעה החלפת קנה בנשק ואפילו אם בוצעה,כאילו ניתן היה לאתרו.
...
הדברים סוכמו יפה בת"א 97 / 3055 עיזבון המנוחה סואעד חוסון ז"ל ו-11 אח' נ. מדינת ישראל, משרד הביטחון מפי כב' השופט יצחק עמית:
באותו מקרה מתה המנוחה כתוצאה מהתפוצצות רימוני יד צהליים (כאמור, במקרה שבפנינו אפילו לא הוכח שמדובר היה בנשק צהלי, אם כי, אין חולק, שנשק מסוג זה נמצא בשימוש צהל):
"מכאן, כי הזיקה היחידה של המדינה לאירוע היא, שהרימונים שהתפוצצו הם מתוצרת תע"ש ובשימוש צה"ל. הטלת אחריות על המדינה, במצב דברים זה, פירושו הטלת אחריות כמעט מוחלטת על המדינה, כל אימת שאמל"ח צה"לי גורם נזק. תוצאה זו, אני מתקשה לקבל, ואנמק להלן את מסקנתי.... לצורך דיוננו, אני נכון להניח כי הנתבעת יכולה הייתה לצפות כי אמצעי לחימה של צה"ל עלול לגרום לנזק עקב שימוש לא מורשה או בניגוד להוראות ולנוהלים.... הטלת אחריות על המדינה במקרה כמו המקרה דכאן, משמעה קביעה של בית-המשפט כי על המדינה להציב שומרים, פקחים ובלשים על חייליה – אם בסדיר, קבע או במילואים, אם בתקופת רגיעה או בתקופת לחימה או מלחמה – מחשש שמא מי מהם ימעל באמון שניתן בו ויטול במשיכה נשק ואמצעי לחימה, שלא למטרה לשמה נמסרו לו. קשה להלום תוצאה זו...".(הדגשה שלי ר.א)
ביה"מ הביא שם את דברי כבוד השופט שמגר בע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי , בעמ' 78-77 לעניין אי-התאמתו של קריטריון הרשלנות לסיטואציות מעין אלו :
"דוגמה מוחשית מימינו יכולה לעלות בהקשר לשאלה אם יש להציב שוטרים לאורכם של רחובות ובתוככי כל שכונה כדי למנוע מעשי פיגוע של חבלנים, סכינאים, או שמא ההוצאה הכרוכה בכך בלתי סבירה מבחינה ציבורית. בסיטואציות שבהן מדובר, דבר זה אינו אפשרי לא רק משום הקושי הטכני בחישוב, אלא משום שנדרשת הכרעה בדבר ערכן היחסי של פעילויות, של מדיניות אלטרנטיבית ושל רמת הסיכון שעל הציבור לעמוד בו. החלטות מעין אלו אינן מתאימות לבדיקה בקריטריון של רשלנות".
וממשיך כב' השופט עמית שם:
"שיקולי המדיניות הראויים במקרה שלפנינו, אינם שיקולים כלכליים גרדא, אלא שיקולים נרחבים שבבסיסם המשמעת שצה"ל דורש מחייליו והאמון שצה"ל רוחש לחייליו, כמו גם היעדר אפשרות ממשית לפקח על כל נושא נשק בצבא, במיוחד לא בתקופת לחימה. למסקנה דומה, הגיע כבוד השופט מ' בן דוד בת"א (נצ') 911/87 [15] בבית-המשפט המחוזי בנצרת, בו נדחתה תביעתו של תושב בוקעתה ברמת הגולן, שנפצע בידו מחפץ שהתפוצץ: "אין כל דין או הלכה משפטית המטילים חובה או אחריות על המדינה בכל מקרה בו חפץ צה"לי מסב נזק... עדיין יש צורך להוכיח, בין באופן פוזיטיבי, בין בדרך של אלימנציה ובין אגב הסתייעות בכללי ההיגיון, כי הייתה מצידה של המדינה ואנשיה רשלנות... כל מסקנה אחרת תגרור אחריה הטלת אחריות מוחלטת של המדינה, סמכות השמורה למחוקק". (הדגשות שלי ר.א).
טענות התובעים לגבי קצב וסדר התקדמות החקירה, הינן טענות שאינן רלוונטיות כאמור להליך שבפני ואולם בכל מקרה, לא שוכנעתי כי בשלב סגירת התיק ניתן היה להגיע לממצא בדבר זהות היורה: מחמוד שרקיה אישר בחקירתו במשטרה, כי היריות בחתונת בנו מוראד היו מכיוון מזרח, היינו מכיוון ביתו של אחיו, איברהים ז"ל: "בזמן המסיבה אני שמעתי יריות קרובות מאוד מכיוון הבתים.." אך מיד לאחר מכן, לא ידע להשיב היכן בדיוק היה הירי (עמ' 1 שורות 16-14).
לאור כל האמור,אני מורה על דחיית התביעה.
