תמ"א 13 ותחולת חוק שמירה חופית

עם זאת, כב' השופט י' עמית הוסיף וקבע (בסעיף 13 לפסק דינו), כי: "לא כל הטיעונים והעובדות הצריכות לעניין נפרשו לפנינו, בין היתר, לאור בקשת ההצטרפות המאוחרת של אדם טבע ודין להליך, מבלי שניתנה לה היזדמנות להציג את ההיסטוריה ואת הרקע לקביעת קו החוף הסטאטוטורי על פי חוק שמירה חופית. אני סבור איפוא כי ראוי להותיר בצריך עיון את השאלה העקרונית האם יש בהוראות חוק שמירה חופית כדי להשפיע על יישומו או על פרשנותו של המונח "קו המים העליון" בתמ"א 13".

לעניין זה ציינה הועדה כך (בעמ' 24): "נציין לעניין זה כי קיימת בעייתיות בקביעה לפיה הדרך לקביעת קו פני המים העליון בתמ"א 13 הנה שלא על בסיס פרמטר קבוע, אלא הנה עניין המשתנה מעת לעת, מבוקר לערב ומקיץ לחורף...בעקבות המלצות המסמך למדיניות מימי חופין הוקמה ועדה לקביעת קו המים. זאת על מנת לקבוע מהו "קו פני המים העליון" אשר ממנו ועד למרחק של 100 מטר, חל איסור על הקמת מבנים (סעיף 3(א) לתמ"א 13).

...

לאור השיהוי הרב שנפל בהגשת העתירה אני סבורה כי במקרה זה אין להורות על הריסה או פגיעה במבנה המרכזי של המלון, אך יתכן שניתן לתת הוראות לגבי השטחים הפתוחים במלון באופן שיפגע פחות בסביבה החופית.

למועצה הארצית נתון שיקול הדעת להכריע בעניין זה. סוף דבר קו המים העליון כהגדרתו בתמ"א 13 יימדד מקו גובה 0.75, לגבי כל התכניות שחלה עליהם תמ"א 13, ושאושרו טרם חקיקת חוק החופים (בין השנים 1983 ל-2004).

בשל השיהוי הרב בהגשת העתירה והתנהלות העותרת מזה, וקבלת העתירה מזה, החלטתי שלא לעשות צו להוצאות.

על המקרקעין חלה תכנית מתאר ארצית חלקית, תמ"א 13 לחופי הים התיכון המייעדת אותם לתיירות ולנופש.

כתב האישום נדון בפני כב' השו' ד' פיש אשר (בהחלטה מיום 13/9/2006 להלן: "ההחלטה הראשונה") דחה את הבקשה למתן צו הריסה, זאת - לאחר ששמע ראיות וקבע על פיהן, כי הנאשמים (בני הזוג) מנהלים את הקיוסק מאז שנת 1982 ובמשך שנים הדבר לא הפריע לאיש, כיוון שדובר "בשטח הפקר בעל ערך נמוך". עוד קבע (בין היתר), כי מצב החופים השתנה לכיוון של פיתוח ואמנם התעורר צורך לשמור על החוף כנכס לאומי צבורי ולאכוף את החוק, אשר נחקק בשנת 2004, אך החוף "מנוהל למופת על ידי הנאשמים ויכול להוות דוגמא לקיום ההסדרים החוקיים לשמירה על חופי הים התיכון, וביניהם, חוק איסור נהיגה ברכב בחוף הים, התשנ"ז-1997 , מטרות חוק שמירת הסביבה החופית, התשס"ד-2004, ומטרות תמ"א 13". כן ציין בית המשפט, כי סעיף 212 לחוק התיכנון והבנייה "נועד להפעלה במקרים בהם האנטרס הצבורי מחייב הריסת מבנה שהוקם בנגוד לדין". מאחר שהוא מצא כי "במקרה דנן, מול הנסיבות האישיות של הנאשמים לא קיים אינטרס צבורי בהריסת הקיוסק וסלוק הנאשמים מהחוף, אלא הפוכו של דבר. לא רק שהנאשמים אינם מהוים מיטרד אלא הם מהוים גורם חיובי הדואג לשמירה על האופי הצבורי של החוף. פעילותם אינה נעשית כהצגת תכלית שנעשתה לצורך הדיון אלא מהוה פעילות רבת שנים. נוכחותם אינה מפריעה או מסכלת קידום תכניות אחרות כי שכאלה אינן מקודמות נכון להיום. יתר על כן, בהתאם לסיווג השטח על פי תמ"א 13 אין מדובר בשימוש אשר לא ניתן להכשירו (השווה עם ת"פ (חי') 4390/04 מדינת ישראל נ' קרן קיסריה אדמונד בנימין דה רוטשילד ואח', תק-של 2005(3), 7087 ,עמ' 7097). יחד עם זאת, מובן כי אי מתן הצוו אינו שקול כנגד מתן היתר (ברע"פ 124/01 זאב ניקר נ' מדינת ישראל פ"ד נו(3), 151 ,עמ' 155-156)", דחה בית המשפט את הבקשה למתן צו הריסה וקבע, כי: "אין מקום או הצדקה, לעת הזו, ליתן צו להריסת מבנה הקיוסק". ערעור שהוגש על ההחלטה הנ"ל לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 1233/06) נדחה על ידי כבוד השופט שפירא (כתוארו אז) אשר, בפסק דין שניתן על ידו ביום 5/2/2007, קבע כי אין הוא מיתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית וכי "במקרה זה לא הוכח על ידי המערערת כי הקיוסק מהוה מיטרד וכי קיים אינטרס צבורי בהריסתו וסלוק המשיבים מהחוף ועל כן אין להתערב בקביעתו של בימ"ש קמא לפיה אין להעתר לבקשה למתן צו הריסה לקיוסק" ולכן דחה את העירעור.

...

כתב האישום נדון בפני כב' השו' ד' פיש אשר (בהחלטה מיום 13/9/2006 להלן: "ההחלטה הראשונה") דחה את הבקשה למתן צו הריסה, זאת - לאחר ששמע ראיות וקבע על פיהן, כי הנאשמים (בני הזוג) מנהלים את הקיוסק מאז שנת 1982 ובמשך שנים הדבר לא הפריע לאיש, כיוון שדובר "בשטח הפקר בעל ערך נמוך". עוד קבע (בין היתר), כי מצב החופים השתנה לכיוון של פיתוח ואמנם התעורר צורך לשמור על החוף כנכס לאומי ציבורי ולאכוף את החוק, אשר נחקק בשנת 2004, אך החוף "מנוהל למופת על ידי הנאשמים ויכול להוות דוגמא לקיום ההסדרים החוקיים לשמירה על חופי הים התיכון, וביניהם, חוק איסור נהיגה ברכב בחוף הים, התשנ"ז-1997 , מטרות חוק שמירת הסביבה החופית, התשס"ד-2004, ומטרות תמ"א 13". כן ציין בית המשפט, כי סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה "נועד להפעלה במקרים בהם האינטרס הציבורי מחייב הריסת מבנה שהוקם בניגוד לדין". מאחר שהוא מצא כי "במקרה דנן, מול הנסיבות האישיות של הנאשמים לא קיים אינטרס ציבורי בהריסת הקיוסק וסילוק הנאשמים מהחוף, אלא היפוכו של דבר. לא רק שהנאשמים אינם מהווים מטרד אלא הם מהווים גורם חיובי הדואג לשמירה על האופי הציבורי של החוף. פעילותם אינה נעשית כהצגת תכלית שנעשתה לצורך הדיון אלא מהווה פעילות רבת שנים. נוכחותם אינה מפריעה או מסכלת קידום תכניות אחרות כי שכאלה אינן מקודמות נכון להיום. יתר על כן, בהתאם לסיווג השטח על פי תמ"א 13 אין מדובר בשימוש אשר לא ניתן להכשירו (השווה עם ת"פ (חי') 4390/04 מדינת ישראל נ' קרן קיסריה אדמונד בנימין דה רוטשילד ואח', תק-של 2005(3), 7087 ,עמ' 7097). יחד עם זאת, מובן כי אי מתן הצו אינו שקול כנגד מתן היתר (ברע"פ 124/01 זאב ניקר נ' מדינת ישראל פ"ד נו(3), 151 ,עמ' 155-156)", דחה בית המשפט את הבקשה למתן צו הריסה וקבע, כי: "אין מקום או הצדקה, לעת הזו, ליתן צו להריסת מבנה הקיוסק". ערעור שהוגש על ההחלטה הנ"ל לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 1233/06) נדחה על ידי כבוד השופט שפירא (כתוארו אז) אשר, בפסק דין שניתן על ידו ביום 5/2/2007, קבע כי אין הוא מתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית וכי "במקרה זה לא הוכח על ידי המערערת כי הקיוסק מהווה מטרד וכי קיים אינטרס ציבורי בהריסתו וסילוק המשיבים מהחוף ועל כן אין להתערב בקביעתו של בימ"ש קמא לפיה אין להיעתר לבקשה למתן צו הריסה לקיוסק" ולכן דחה את הערעור.

בהמשך קבעה, כי: "ככלל אני סבורה כי כל עוד קיים זיהום המצריך טיפול, אין מקום לייחס חשיבות מכרעת ל'גילו' של הזיהום כנתון המצמצם את סמכותו של מנהל הרשות הממשלתית להוציא צווים לתיקון המעוות על פי סעיף 20ז לחוק המים", אולם הוסיפה ואמרה, כי אמנם: "העובדה כי המסלול הפלילי פתוח בפני הרשות יש לה כמובן משקל במסגרת הדיון בערר אך היא כשלעצמה אינה צריכה לחסום את המסלול המינהלי בענייננו [...] יחד עם זאת, בטרם יחליט בית הדין על בטלות הצווים מטעם זה, נראה כי יש מקום לבחון את הטענות שהעלתה המדינה לגופן שמא יימצא כי אינטרס הציבור בתיקון המעוות על דרך של הוצאת צווים מינהליים ולו באיחור ניכר, גובר על השיקולים הנוגדים שהועלו בהקשר זה". ועוד הבהירה: "... טענת שיהוי המופנית נגד הרשות הינה למעשה טענה בדבר פגם בפעולת המינהל ועל כן, יש לבחון בהקשר זה את דרכי פעולתה של הרשות, את הימנעותה מלקיים את חובותיה במהירות הראויה ואת התוצאה המתחייבת מהימנעות זו ובין היתר יש לבחון האם יצרה התנהגות הרשות מצג כלפי הפרט, האם הקימה התנהגותה אינטרס הסתמכות, והאם אינטרס זה ראוי להגנה בעמדו אל מול אינטרסים אחרים של הציבור (שם, 604)". לפיכך קבעה, כי העניין יוחזר אל בית הדין למים על מנת שידון בטענות הצדדים לגופו של עניין.

כאמור - הערעור נדחה.

המערערת תשלם למשיב הוצאות הערעור בסך 10,000 ₪.

תמ"מ 6 שהוגשה על ידי הועדה המחוזית ואושרה על ידי המועצה הארצית בשנת 2016, אימצה לתוכה את הוראות תמ"א 13, וקבעה בסעיף 5.7 כי בתחום מפרץ חיפה וחופי חיפה וטירת הכרמל, יחולו הוראות תמ"א 13 שמייעדות כאמור את מקרקעי העותרת לאיזור תיירות ונופש.

בין הצדדים ניטשת מחלוקת בשאלה אם התכנית עומדת במטרות חוק שמירת הסביבה החופית, ומציגה תכלית ראויה לצורך קידומה, בהנתן הוראות תמ"א 3/13, תמ"מ 6 וחפ/2000, וכן בשאלה אם חלה חובה על מוסדות התיכנון להתייחס לתכניות קיימות ברוח עקרונות חוק שמירת הסביבה החופית.

...

עם זאת, סבורני כי דחיית התסקיר על הסף בנסיבות העניין, חורגת ממתחם הסבירות.

סבורני כי התוצאה הסבירה והראויה במצב הדברים שנוצר, הינו השבת התסקיר לוועדה המחוזית, שתיתן ביחד עם המשרד להגנת הסביבה הנחיות לעותרת לתיקון התסקיר, ותאפשר לעותרת לפעול לתיקונו.

סוף דבר סיכומו של דבר – אני מקבלת את העתירה, ומורה על השבת התכנית המוצעת ותסקיר ההשפעה על הסביבה שהוגש במסגרתה לוועדה המחוזית, כמפורט לעיל.

מעבר לכך, לא מצאתי ממש בטענה שרמ"י השלימה עם החזקת הנתבעים במקרקעין שעה שלכל אורך המגעים בינה לבין הערייה (שהתמקדו בהסדרת הסכם החכירה/ הרשאה ביחס לרצועת החוף וחתירה להסכמה לעניין תשלום דמי השמוש לעבר) הדגישה רמ"י כי אין במגעים המתנהלים כדי להשפיע או להכשיר את השימושים הסחירים בחוף, המבוצעים ע"י גורמים פרטיים, ללא הרשאה ועל פניו בנגוד לדין (ראו, למשל, סעיף 9 לסיכום הדיון מיום 29.4.2014 (נספח 11 לתצהיר הגב' נורי), שם ישנה היתייחסות מפורשת, בין היתר, לקושי להכשיר את השימושים בשטח, הנוגדים את תמ"א 13, וכן לעמדת ראש הערייה אשר מסרב לחתום על חוזה החכירה שהועבר לו ע"י רמ"י משאינו מאפשר הקמת מסעדות; כן ראו סעיף 8 לסיכום דיון מיום 9.3.2015 (נספח 12 לתצהיר הגב' נורי), שם הבהירה מנהלת המרחב כי חוזה ההרשאה שעל הפרק חל אך ורק על שטחי החוף ללא השטחים המסחריים, כאשר על השטח הסחיר ייעשה חוזה נפרד לאחר שההפרות הנעשות בשטח יוסרו.

עם זאת, לאחר שהתנהל בעיניינם של חמשת המזנונים הנוספים ההליך המינהלי במסגרתו הוצאו נגדם צוי הסרה מכוח חוק שמירת הסביבה החופית, ובמסגרת הסדר דיוני אליו הגיעו הצדדים בעירעור שהוגש ע"י המחזיקים הפרטיים לבית המשפט המחוזי – הוסכם בין הצדדים – לרבות בין התובעת והנתבעות החכ"ר וחברות נטו – כי חברות נטו יצטרפו אף הן להסדר הדיוני ויתחייבו להסיר את הבנייה המעצימה את הפגיעה בסביבה החופית, וזאת אף שטרם היתנהל נגדן הליך בעיניין זה. בעקבות זאת נחתמה, ביום 1.5.2016, בין החכ"ר לבין חברות נטו, תוספת להסכם השכירות, מכוחה הוסכם, בין היתר, על מימוש האופציה כך שתקופת ההפעלה מכוח ההסכם תהיה עד ליום 1.9.2023.

...

סוף דבר ביתר טענות הצדדים לא מצאתי ממש והן נדחות.

סוף דבר, אני מקבלת את תביעת הפינוי שהגישה התובעת נגד הנתבעים 1-14: בריזה על הים בע"מ, ישראל טביב, חוף איביזה בע"מ, אבי רונן ב. בע"מ, דוד ביטון, רונן ביטון, אלי ביטון, אברהם ביטון, טופ דור השקעות בע"מ, מזנון החוף זהוב בע"מ, מנחם אביטל, וניס ביץ' בע"מ, יורשי המנוח אברהם שיאוביץ ז"ל, מרגלית ביטון, רויטל נגה – ומורה כי על נתבעים אלו לסלק ידם מן המקרקעין עד ליום 1.11.2021.

אני מקבלת את תביעת הפינוי שהגישה התובעת נגד החברה הכלכלית לראשון לציון בע"מ, נטו חוף ראשון לציון בע"מ ונטו אינווסטמנט (1998) בע"מ, וקובעת כי עליהן לסלק ידן מן המקרקעין עד ליום 1.9.2022.

בהתייחס לביטול ייעוד שטח "תיירות ונופש" מתמ"א 13, סבורה הועדה כי מצאי שטחים לאכסון תיירותי מתגבש במסגרת תכניות המתאר לישובים, וכן לצד חופי ים בצפון הארץ ודרומה.

עוד יש לציין את החלטת הולחו"ף מיום 10.6.15, במסגרת החלטה זו אושרה התכנית בהתאם "לסעיף 7.2.2 (4) לתמ"א 1/12, לאחר ששוכנעה כי קיימת חשיבות ציבורית מיוחדת, כמפורט לעיל, וכמפורט מהחלטות הוועדה המחוזית מתאריך 1.12.14 והחלטת הולנת"ע מתאריך 26.5.15 והחלטת הממשלה בנושא...". "הוועדה מדגישה כי בהחלטת ההפקדה הביאה הוועדה המחוזית בחשבון את שני המסלולים, הן את מסלול ההקלה והן את מסלול שינוי התמ"א, ובכפוף לכך מצאה את התכנית ראויה להפקדה". עוד נאמר באותה החלטה כי: "הועדה המחוזית דנה מספר פעמים בתכנית, בחנה לעומק את כל ההיבטים התכנוניים ונימקה את החלטותיה לאחר שהפעילה שיקול דעת בהתאם לחובתה וסמכויותיה כמוסד תיכנון. הוועדה המחוזית מוסמכת לשנות תכניות מאושרות, והיא עושה כן מעת לעת בתחומים שונים תוך שהיא מאזנת בין אינטרסים בהם חלים שינויים בהתאם לרוח הזמן והתקופה. מתן העדפה לאנטרס של שמירה על החופים לטובת כלל הציבור לא מהוה חריג בהקשר זה. אל מול אותו אינטרס הביאה בחשבון הוועדה גם את העלות הכלכלית האפשרית של השינוי וקבעה כי תנאי למתן תוקף לתכנית יהיה מסירת כתב שיפוי לוועדה המקומית. הוועדה דוחה מכל וכל את הטענה בדבר התפרקות משיקול דעת." הועדה דחתה גם את הטענה כי ניתן, במסגרת תכנית הבינוי בר/ש/450, לשמור על החוף ולהנגישו לציבור, ואין צורך בתכנית אשר מבטלת את האפשרות להקים כפר נופש.

המשיבות 6-1 מוסיפות ומציינות, כי מקרה דומה יותר לענייננו הוא זה שנידון לאחרונה ע"י הועדה המחוזית מחוז הצפון, בעיניין חוף בצת, ושם החליטה הועדה המחוזית, ביום 3.6.19, כלהלן: "לסיכום, הועדה סבורה כי התכנית נשוא הבקשה להיתר הנה תכנית שנשענת על תפישה מיושנת שלא מתחשבת ברגישות הסביבתית של שטח חזית הים ומציעה הקמת אגם מלאכותי וסביבו כפרי נופש בהיקפים גדולים באופן שיצר פגיעה קשה בסביבה, בנגוד למגמות התיכנון אשר קיימות מאז אישורן של תמא/13 ושל החוק לשמירת הסביבה החופית, ואף עלולה להביא לפגיעה קשה בתכנון הנרקם כיום לחזית חוף הים, אשר תסדיר את נושא הפיתוח במקום המיועד לכך, ואת השימור במקומות להם הוא נידרש.

...

סיכום לסיכום, העתירה נדחית.

על אף דחיית העתירה, סבורני שאין מקום לחיוב העותרות בהוצאות.

מנקודת ראותן, הגשת העתירה הייתה בהחלט במקומה, ועל אף התוצאה הסופית, סבורני שלא יהא זה צודק, בנסיבות, לחייבן בהוצאות.