תלמיד נפל ונחבל במשחק קפיצות בהפסקה בית ספר

לפי עדותו של המערער, תוך כדי המשחק, עת רץ עם הכדור לעבר שערה של הקבוצה היריבה, נדחף על-ידי אחד השחקנים או על-ידי אחדים מהם, נפל בפישוק רגליים ונחבל.

בית-משפט זה אימץ שם את הכלל, השאוב מן הפסיקה האנגלית, לפיו חלה על הנהלת בית הספר חובת הפיקוח על הילדים, הנמצאים בתחום בית-הספר, בשעות הלימודים; בלשונו של השופט חשין (שם, בעמ' 1105-1106): "את רשלנותם של המנהל והמורים רואה בא-כוח פואד ואביו בכך, שלא דאגו לפיקוח מתאים בשעות ההפסקה, עת שיחקו הילדים בחצר בית-הספר. ברור, כי אין לקבוע מסמרות בדבר, ומן הראוי לדון בכל מקרה לפי מסיבותיו המיוחדות...

במסגרתם שיחקו במשחק זוגות, לפיו כל אחד מבני הזוג קופץ על רגל אחת, כשידיו משולבות מאחורי גבו, ומנסה תוך כדי דחיפות לאלץ את חברו להוריד את הרגל המורמת על הרצפה.

בעיניין זה אמרה העדה גב' ר' איילון, מפקחת על החינוך הגופני במשרד החינוך (עמ' 7-8 לפרוטוקול): "לא זכור לי באם קיימות הוראות מיוחדות לענין משחק כדורגל בהפסקות בין שעות הלימודים. אבל לגבי ההפסקות בין שעות הלימודים ישנן הוראות המחייבות שמורה אחד לפחות או שני מורים יהיו נוכחים בחוץ בחצר בית-הספר בהפסקות כדי לראות המתרחש. ישנו לוח תורנות של המורים לגבי ההפסקות האלה. מורה המסתובב בשטח בית-הספר בעת ההפסקות ממתן את ההתכתשויות שבין התלמידים. אפשר לדמותו לשוטר שעצם קיומו מרתיע במידה מסוימת". בית-משפט קמא הדגיש בפסק-דינו, ברוח הדברים שנאמרו בפסק הדין בע"א 41/57, 42 כי היקף חובת הפיקוח משתנה גם בהתאם לגיל התלמידים.

לו הוכח בבית-משפט קמא, שהדחיפה, שהביאה לנפילת המערער, היוותה חוליה בשרשרת מעשי אלימות נוספים בין השחקנים, היינו, שהמשחק הפך בהדרגה ממשחק שליו לפרוע, ניתן היה לומר, שנוכחות מורה במקום הייתה יכולה למנוע את התאונה, שכן שומה היה עליו להרגיע את הרוחות, והוא היה מכוון את המשחק לפסים נינוחים יותר.

...

העדה גב' ר' איילון אמרה בעניין זה (עמ' 8 לפרוטוקול): "ישנן תאונות צפויות בעת המשחקים, כגון מקרה שילד אחד דוחף את השני; המורה שבקצה המגרש לא מסוגל בכל שניה למנוע מתלמיד אחד לדחוף את השני". עמדה זו מקובלת עלי.

אם ביקש, כי יוחל הכלל, העולה מן האמור בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], היה על המערער להצביע על קיומם של שלושה התנאים לתחולתו, וביניהם, שלמערער לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת, מה היו, למעשה, הנסיבות, שגרמו למקרה, אשר הביא לידי הנזק; כמו כן נידרש, שלבית המשפט ייראה, שארוע המקרה, שגרם לנזק, מתיישב יותר עם המסקנה, שהנתבע התרשל, מאשר עם המסקנה, שהוא נקט זהירות סבירה.

ילד יכול ליפול במשחק זה, כמו גם בעת "משחק תופסת" רגיל במיגרש, בהפסקה, בבית הספר, או במשחק עם חברים אחה"צ. .

יפים ומתאימים לעניין זה דבריה של כבוד השופטת בלהה טולקובסקי בפסק דין שניתן זה לאחרונה; "בקביעת חובת הזהירות המוטלת על תנועת הצופים, כמסגרת של תנועת נוער להבדיל מבית ספר, יש להביא בחשבון את ההבדלים המובנים בין המסגרות. הפעילות בתנועת נוער היא וולנטרית ומתאפיינת בעצם טבעה בחופש, עצמאות ומרחב פעולה גדול יותר מאשר במסגרת בית ספרית. תנועות הנוער ככלל מקדמות ערכים חברתיים של אהבת וידיעת הארץ, פיתוח עצמאות ומנהיגות בקרב בני נוער. מדובר במסגרת חינוכית לא פורמאלית, המנוהלת בעיקרה על ידי מדריכים צעירים – תלמידי תיכון – המבוגרים בשנים בודדות מהחניכים, בפקוח ובהשגחה של מדריכים בוגרים והורים מתנדבים. הפעילות מתאפיינת מעצם טבעה במידה רבה יותר של חופש ועצמאות ולא ניתן להשוותה למסגרת חינוכית המופעלת על ידי אנשי חינוך מקצועיים דוגמאת מורים בבית ספר. הטלת סטאנדרט זהירות זהה של פקוח והשגחה על מורים בבית הספר ועל מדריכים בתנועת נוער, כאשר המדריכים בתנועת הנוער הנם בני נוער בעצמם, חסרי השכלה והכשרה פורמאלית בתחום החינוך (להבדיל מהכשרה בקורס הדרכה במסגרת תנועת הנוער), תיגרום להרתעת יתר ולפגיעה בפעילותן של תנועות הנוער. לפיכך, מטעמים של מדיניות משפטית, אין לגזור גזירה שווה מחובת ההשגחה והפיקוח המוטלת על מורים ועל בתי ספר, ויש להיתחשב בקביעת הקף חובת הזהירות באופייה המיוחד של הפעילות בתנועת הנוער" (ת"א 27030-10-11 פלונית נ' תנועת הצופי העבריים בישראל (05.07.2015), בעמוד 16 (להלן: "פרשת פלונית")).

מנגד, הוגשה חוות דעתה של ד"ר אילנה כץ, לפיה מדובר במשחק ילדים מוכר וידוע אשר אין בו סכנה מוגברת ביחס לכל משחקי חצר אחרים, לדידה לא היה מקום לשים מזרן עבור בלימת הקופצים שכן אחת ממטרות המשחק היא פיתוח יכולות ושליטה גופנית, כך שאי הצלחה או פציעה אינם בהכרח נמנעים.

לפיכך, אני קובעת כי לא הופרה חובת זהירות על ידי מי מהנתבעים וכי הנתבעים 2 ו-3 לא נהגו ברשלנות עת התירו קיומו של משחק מסוג "חמור חדש" מבלי שהונח מזרן לבלימת הקופצים בחצר מיגרש בית הספר, שם נערכה הפעילות.

...

לפיכך, שוכנעתי כי התובע אינו זכאי לפיצוי בשל הפסדי שכר לעבר.

מאידך, אני סבורה כי אין להתעלם מהנכות שנקבעה לו בידו, הגם שמדובר ביד שאינה דומיננטית, אשר השלכתה עשויה להיות בעלת משקל כאשר יתבגר.

לפיכך, סכום של 100,000 ₪ יהלום ראש נזק זה. סיכום כפי שקבעתי, בהעדר אחריות , הרי שדין התביעה כנגד הנתבעות כולן להידחות.

דיון בעיניין נסיבות התאונה התובע היתייחס בתצהיר עדותו הראשית לנסיבות התאונה וכך תיאר את הארוע: "במהלך בחינת הבגרות נתבקשנו התלמידים ובין היתר התבקשתי כמובן גם אני לבצע ריצות מהירות (ספרינטים) מסוף אולם הספורט בבית ספר לאמצעו של אולם הספורט הלוך ושוב (מדובר בסט של 4 ריצות הלוך ושוב במהירות ככל שיכול התלמיד לרוץ). קו הסיום של כל ריצה היה קורב מאוד לקיר של אולם הספורט כ- 50 ס"מ בלבד. במהלך הריצה האחרונה כאשר הגעתי לקו הסיום, לא הצלחתי לעצור בקוו העצירה לאור המהירות בה נידרשתי לרוץ ונתקלתי בקיר אולם הספורט שהיה קורב מאוד לקו העצירה ונפלתי....ככל הנראה הנפילה הייתה בזוית לא טובה ונחבלתי קשות ברגל ובברך". בחקירתו הנגדית, העיד התובע כי הנקודה בה התחילה הריצה אינה מקוו האמצע של המיגרש, אלא מהפס הצהוב, שסומן על גבי תמונה מס' 4, שצורפה לתצהירו של המורה לספורט והסתיימה בפס הלבן שבקצה אולם הספורט.

מטעם הנתבעת, הוגש תצהירו של המורה לספורט, שם היתייחס לנסיבות הארוע כדלקמן: ""אני הייתי בתחנה בה ביצעו התלמידים את תרגיל ריצת ה-10 מ' ונכחתי במועד הארוע נשוא התובענה. לפני תחילת ביצוע התרגיל הדרכתי את התלמידים לגבי אופן ביצועו, וכן חזרתי והסברתי גם במהלך הבצוע, ליוויתי את התלמידים לכל אורך המבדק, והערכתי את הישגיהם....האולם הנו מקורה ורחב ידיים, ניתן לשחק בו כדורסל, ורצפתו מכוסה ב PVC וצבועה באדום וצהוב....אני סימנתי את המרחק של 10 מ' שהתלמידים היו צריכים לרוץ, באמצעות פס לבן ועבה, אותו מתחתי מקוו האמצע ועד לכ-4 מ' מקיר האולם...במועד הארוע, ביצע התובע קפיצה בסיום התרגיל ובניסיון להגיע במהרה אל נקודת הסיום קפץ ונחת על ברכיו. וזאת במרחק ניכר מהקיר ומבלי שנגע בקיר כלל וכלל. הקפיצה הנ"ל אינה מהוה חלק מהתרגיל והיא מאוד מסוכנת. הוסבר לתלמידים שהקפיצה אינה משפרת את הזמן – אלא ההפך, אפילו כשקופצים ונוחתים על הרגלים על אחת כמה וכמה כשנוחתים על הבירכיים. לאחר הארוע וליתר בטחון פיניתי את התובע לחדר אחות ביה"ס." המורה לספורט העיד בחקירתו הנגדית כי פציעתו של התובע זכורה לו שכן היתה פציעה יחסית רצינית.

הפסיקה שדנה באחריות לנזק שניגרם לתלמידים, אינה קובעת אחריות מוחלטת של בית הספר.

...

אף ביחס לשאלה האם התובע נפצע כתוצאה מכך שקפץ בסיום הריצה, הנני מקבל את גרסת המורה, לפיה התובע קפץ, כפי שיבואר להלן.

הדעת אינה נותנת כי מורה לא ינחה את תלמידיו בביצוע התרגיל ובהנחיות הבטיחות, בטרם תחילתו ועל כן הנני מקבל את גרסת המורה.

מכל המקובץ, הנני קובע כי גרסת המורה היא הנכונה ומשכך הרי שהתובע קפץ בסיום הריצה.

יפים לענייננו דבריו של השופט עציוני באשר לאיזון בין החובה להשגיח על התלמידים ובין חופש הפעולה שראוי לאפשר להם: "באופן תיאורטי ניתן אמנם לתאר גם שיטת השגחה שיש בה כדי למנוע כל אפשרות של תנועה מצד התלמיד שעשויה לגרום לסיכון, ולו הופעלה השגחה כזו אי אפשר היה לשחק במשחקים מסוכנים, אך גם משחקים רגילים היו למעשה בלתי אפשריים ובלתי מהנים. כבר נאמר שאין זה הפתרון וכי מידת ההשגחה הראויה היא ענין של פשרה בין אינטרסים מנוגדים" (עא 635/70 יעקב מנדלסון, קטין ואח' נ' יעקב קפלן פ"ד כה(2) 113, 119) לפיכך התוצאה היאה כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי הנתבעת או מי מטעמה התרשל כלפיו ולפיכך, דין התביעה כנגד הנתבעת להידחות וכך גם התביעה כנגד צד ג'.

כתב התביעה הוגש ביום 15.5.2007 נגד הנתבעות 1 ו-2 (להלן – המדינה והעירייה, לפי העניין) ובו נטען בין השאר, כי פגיעת התובע ארעה בעת משחק כדורגל בשיעור ספורט, בשל החלקתו על משטח האספלט שעליו שיחקו התלמידים, שהיה בו "עפר ואבק ... ולכלוך שגורמים להחלקה". לטענת התובע, הנתבעות התרשלו כלפיו וכי אחריות המדינה נובעת מהיות משרד החינוך גורם מפקח ואילו אחריות הערייה נובעת מהיותה אחראית על תקינות המבנים והמתקנים בבית הספר.

עוד טענו בעיניין זה, כי אילו נפגע התובע הייתה במהלך פעילות האופיינית דוקא לשעור חינוך גופני, כמו למשל, קפיצה לגובה, כי אז אולי הייתה רלוואנטיות לשאלת הכשרת המורה, מה שאין כן במקרה הנידון.

נסיבות דומות לתביעה הנדונה נדונו בבית המשפט העליון בע"א 715/79 גדעון ****י נ' אורט ישראל, נתניה, פ"ד לה(2) 764 (1981) (להלן – עניין ****י), שנידרש לשאלת אחריות בית הספר לפציעת תלמיד תוך כדי משחק כדורגל שנערך במיגרש שבתחומי בית הספר.

לפיכך, בקביעת מידת ההשגחה הנדרשת ממורים וממוסדות חינוך ובקביעה אם הופרה חובת הזהירות שהם חבים כלפי תלמידים, יש לבחון שורה של שיקולים ובהם סוג הפעילות, טיב וגודל הסיכון, גיל הילדים ועוד כיוצא באלו נתונים (עניין ארגמן, שם; עניין ****י, כבוד השופט (כתוארו אז) מ' שמגר, עמ' 773-771 וכן ראו הפסיקה הנזכרת שם).

...

אף לא מן הנמנע שיהיה זה בגדר גזרה שספק אם הציבור והרשויות יוכלו לעמוד בה. התוצאה היא אפוא, שכאמור, גרסת התובע נסתרה ובכל מקרה, לא עלה בידיו להוכיח את אחריות הנתבעות לפגיעתו ברגלו.

לפיכך תביעתו נדחית.

סיכום ותוצאה מכל הטעמים שעליהם עמדנו, שלפיהם לא עלה בידי התובע להראות כי פציעתו כתוצאה ממשחק כדורגל בשיעור ספורט נגרמה בשל רשלנותה של מי מהנתבעות, הרי שכאמור, דין תביעתו להידחות.

גרסת העד מטעם התובע – מר תמיר עיסאת: העד מאשר בתצהירו כי ביום התאונה במהלך הפסקת הבוקר, ירדו התלמידים במדריגות בית הספר תוך כדי דחיפות הדדיות, והוא דחף את התובע בלא כוונה, וכתוצאה מכך הוא נפל ונחבל.

כך תוארה התאונה באותו דוח: "התלמיד שיחק בחצר בית הספר. הוא היתנגש עם תלמיד אחר ונפל ונפגע בראשו. כשהרמתי אותו לא יכל לעמוד על רגליו ולא ענה לי. ומסרתי אותו למורה ג'רייס להמשך הטיפול". הדוח מולא ע"י המורה מר עיד יוסף, שצוין שהיה מורה תורן.

התלמידים שיחקו להנאתם בחצר, כדרכם של ילדים , לרבות ריצות או קפיצות.

...

ואף מבחינה זו שמקובלת עליי גרסת מר עיד שהתובע נמצא שכוב מטר וחצי או שנים מן הטריבונות, בחצר.

גם לו קיבלתי גרסת התובע ותמיר שתמיר דחף התובע בטריבונות והאחרון התגלגל למטה מהלך שתי טריבונות, היה דין התביעה לדחייה.

מסקנתי אפוא כי דין התביעה לדחייה, אולם לשלימות התמונה אתייחס (בקצרה) לשאלת גובה הנזק.