תלונה מאוחרת קש"ס לנכות פסיכיאטרית

בעקבות זאת, קבעה ועדת הערר כי למבקש נותרה נכות צמיתה משוקללת בשיעור של 37%; 30% נכות בגין פיברומיאלגיה (לפי סעיף 35(1)(3) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: התוספת לתקנות המל"ל)), וכן 10% נכות בתחום הנפשי (לפי סעיף 34(ב)(2) לתוספת לתקנות המל"ל).

במסגרת זו המשיבה הגישה בקשה להביא ראיות לסתור את קביעותיה של ועדת הערר באשר לנכות המבקש בגין מחלת הפיברומיאלגיה וכן למינוי מומחה מטעם בית המשפט בתחום זה. בבקשה נטען כי תיקו הרפואי של המבקש מלמד שבמהלך השנים אשר קדמו לתאונה הלה התלונן מספר פעמים על כאבים שונים, ביניהם כאבים במרפקים ובברכיים, וכי תעוד תלונות העבר עשוי היה להשפיע על קביעות ועדת הערר בדבר הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנכות הנטענת בגין מחלת הפיברומיאלגיה.

כן טען המבקש כי דין הבקשה להביא ראיות לסתור להדחות מחמת שהוי בהגשתה, שכן בהסדר דיוני אליו הגיעו הצדדים נקבע מועד אחרון להגשת בקשה להביא ראיות לסתור, אך הבקשה הוגשה בפועל זמן רב לאחר מועד זה. בתגובתה לתשובה הוסיפה המשיבה וטענה, בין היתר, כי ידיעתן של ועדות המל"ל על עברו הרפואי של המבקש על סמך המסמכים המאוחרים, דוקא מחזקת את הפגם שנפל בהימנעותן מלבקש שתיקו הרפואי המלא יוצג לעיונן.

...

כן טען המבקש כי דין הבקשה להביא ראיות לסתור להידחות מחמת שיהוי בהגשתה, שכן בהסדר דיוני אליו הגיעו הצדדים נקבע מועד אחרון להגשת בקשה להביא ראיות לסתור, אך הבקשה הוגשה בפועל זמן רב לאחר מועד זה. בתגובתה לתשובה הוסיפה המשיבה וטענה, בין היתר, כי ידיעתן של ועדות המל"ל על עברו הרפואי של המבקש על סמך המסמכים המאוחרים, דווקא מחזקת את הפגם שנפל בהימנעותן מלבקש שתיקו הרפואי המלא יוצג לעיונן.

נוכח כל האמור, לא מצאתי להתערב בהחלטה בבקשה להביא ראיות לסתור.

מסקנה זו נסמכה על כמה אדנים, ביניהם היעדרה של התייחסות כלשהי למסמכים אלו בפרוטוקולים של הוועדה (בהקשר זה ראו והשוו: רע"א 5229/19, בפסקה 11) וקיומם של מסמכים מתיקו הצבאי של המבקש אשר אין מחלוקת כי לא עמדו לפני הוועדות.

לנוכח האמור, הבקשות נדחות.

המומחה ציין כי הטינטון התמידי מקנה לתובעת 10% נכות על-פי סעיף 72(4)(ד)II לתקנות המל"ל. על רקע הנסיבות הנ"ל - העלה המומחה את השאלה - האם מקור הטינטון בתאונה הנדונה כתלונת התובעת או שמא מקורו בסיבות אחרות; בעיניין זה חידד המומחה כי על-פי התעוד הרפואי, מדובר בתלונה מאוחרת אשר החלה בין חודשים אוקטובר-נובמבר 2019 שלכאורה אין מקום לשייכה לתאונה הנדונה.

אף אחד מהצדדים לא ביקש לזמן את המומחים בתחומים אלו (האורתופדי, הנורולוגי והפסיכיאטרי) לחקירה על חוות דעתו ועיון בסיכומיהם מעלה כי אף אחד מהצדדים לא מבקש למעשה כי בית המשפט יתערב בהערכותיהם לעניין הנכות הרפואית בתחומים אלה והקשר הסיבתי בין אותה נכות לבין התאונה.

באשר לנכות בתחום ה-א.א.ג, הרי שלא מצאתי להתערב בהערכת המומחה לעניין הסחרחורת (שלא מצא קיומה של נכות בגין ליקוי נטען זה) וכן לא מצאתי להתערב בעצם שיעורן של הנכויות הקיימות באשר לטינטון ולירידת השמיעה.

לאחר ששבתי ועיינתי בחוות הדעת של המומחה, בעדותו בפניי וכן ביתר מיסמכי התיק שמצאתי רלוואנטיים למחלוקת זו, מצאתי כי בסופו של יום אין מקום להכיר בקיומו של קשר סיבתי בין הנכות שהוערכה בגין הטינטון וירידת השמיעה לבין התאונה נשוא התביעה; אין חולק כי התלונה הראשונה של התובעת בפני רופא/ה אודות "צלצולים באזניים" הייתה ביום 18/11/19 - כעשרה חודשים לאחר התאונה - תחילה בפני רופא מישפחה (ד"ר מיכאל סולגוב) ולאחר מכן בפני רופאת א.א.ג (ד"ר אירינה פרגר).

...

שונים הם פני הדברים ביחס לשתי התקופות הנוספות להן עתרה התובעת; באשר לתקופה השניה, הרי שמעיון בתלושי השכר החלקיים שהוצגו ביחס לתקופה שלאחר מועד התאונה מעלה שרק בחלק מהחודשים השתכרה התובעת פחות משכרה הממוצע ערב התאונה ובחלק אחר לא. בנסיבות אלה, לא שוכנעתי כי עלה בידי התובעת להוכיח את זכאותה לפיצוי בגין תקופה זו. בכל הקשור לתקופה השלישית, הרי שמלבד זאת שלא הוצגו בפניי כל אסמכתאות אודות שיעור השתכרותה בחברת הביטוח, ממילא אין רלוונטיות לטענה כי מעברה נבע בשל ליקויי השמיעה מקום בו כאמור לא מצאתי קשר סיבתי בין ליקויים נטענים אלה לבין התאונה נשוא התביעה.

לאור כל האמור, סך הפיצוי בגין ראש נזק יעמוד אם כן על 1,000 ₪.

סוף-דבר: לאור כל האמור, הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 510,549 ₪.

רקע – המערערת נפגעה ביום 10/07/2017 בתאונה אשר הוכרה על ידי המשיב כתאונת עבודה – "חבלה בראש. קרע של שתל סלקון בשד ימין. כאבי גב תחתון. כאבי צואר.". הועדה הרפואית לעררים קבעה ביום 22/11/2021 כי אין קשר סיבתי בין הפיברומיאלגיה ממנה סובלת המערערת לבין התאונה.

החלטת הועדה – המערערת הופיעה בפני הועדה, בלווי בא כוחה, אשר מסר את הדברים הבאים: "התאונה הייתה ב 7/17 ע"פ בית המשפט יש לעיין במסמכים מתאריך התאונה עד סוף 2/19 מפנה את התעוד שהגשנו שני רופא כאב, מתלוננת על כאבים שלא חולפים אחרי תרופות משככי הכאבים תלונות על עייפות, מזכיר שנקבעה נכות נפשית 10% נפשית מ 1/20. מפנה את כבודכם ד"ר שיפטר שקבע 10% שהוועדה לא קבלה ודחתה אותה דרג ראשון וחו"ד עררים, ומפנה חו"ד ד"ר זילברשטיין שמתאר תסמינים חופפים לפיברומיאלגיה, ועדת ערר שדחתה הוועדה את הערר שעיינה ב 13 מסמכים שיש עוד מלא מסמכים.". הועדה סיכמה את מסקנותיה, כדלקמן: "הועדה פועלת לפי פס"ד מתאריך 14.6.22 לעיין ב 15 מסמכים אשר פורטו בפס"ד ולנמק את חו"ד. הוועדה מפנה לפרוטוקול ישיבתה הקודמת בו צוינה על אף איבחנה של פיברומיאלגיה היתה מאוחרת הוועדה טירחה ועיינה בכל המסמכים שבתיקה הרפואי משך שנה לאחר התאונה הנדונה בכדי לקשור תופעת הפיברומיאלגיה עם התאונה יש צורך שתופעות הפיברומיאלגיה שהם כאבים בכל הגוף כל הזמן מלווים בתופעות סיסטמיות יהיו קיימים כבר תוך שנה ממועד התאונה.

...

דיון והכרעה – לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, וכלל החומר אשר בתיק, הגעתי למסקנה לפיה דין הערעור להידחות, וזאת מן הנימוקים אשר יפורטו להלן.

בעניין זה נפסק כי: "... הוועדה איננה מחויבת להציג את התשתית התאורטית להחלטתה והוועדה מוסמכת להכריע על פי האסכולה הרפואית המקובלת עליה..." [בר"ע (ארצי) 9560-10-21 ליאור חסיד – המל"ל (7/10/2021) וגם: בר"ע (ארצי) 31849-05-21 יובל מור – המל"ל (23/5/2021)].

משכך, הערעור נדחה.

בנכות כללית יש לה 10% נכות נפשית המטופלת סובלת ממגוון בעיות רפואיות.

הועדה נימקה לאחר ביצוע בדיקה קלינית ועיון במסמכים כאמור, כי ההחמרה הקיימת במצבה הפסיכיאטרי העדכני של המערערת, בגינו פנתה המערערת לפסיכיאטר בחלוף שנים מהתאונה, אינה קשורה לתאונה.

במסגרת סיכומי המערערת מיום 21.11.2022, חזרה המערערת על טענותיה והוסיפה כי נתוק הקשר הסיבתי בעיניין הפיברומיאלגיה מבוסס על אסכולה רפואית ששוללת קשר סיבתי בין חבלה טראומתית לפיברומיאלגיה, אך דיעות אחרות שהוכרו בפסיקה דוקא הכירו בקשר סיבתי זה. מכל מקום, לשיטתה, היה על הועדה לבחון את המקרה לגופו ולא להישען על אסכולה בלבד מבלי להתייחס לעובדות המקרה.

לעניין מיסמך פרופ' אלקיים, מיסמך זה מאוחר להתכנסות הועדה ולכן איני מוצא לנכון להתייחס לאמור בו. עם זאת לאור מסקנתי, תורשה המערערת להציגו לועדה שתידון בעיניינה בהתאם לפסק דין זה. אשר לפן הנפשי, גם כאן מצאתי שקיים פער בהנמקת הועדה, אשר עולה כדי פגם משפטי.

בנוסף, לא ברורה היתייחסות הועדה לכך שהמערערת אובחנה בעבר כסובלת מהפרעה דיכאונית וקיבלה 10% בנכות כללית והיא "סובלת ממגוון בעיות". לא ברור אם הועדה סבורה כי נכות זו תואמת את מצבה, לא ברור מדוע לא קבעה הועדה את טיב והקף הליקוי שמצאה בבדיקתה הקלינית, ומדוע לא בחנה את הצורך בנכוי מצב קודם, ככל שהיא סבורה שיש מקום לכך.

...

מן הכלל אל הפרט לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בטענות הצדדים כפי שהועלו בפרוטוקול הדיון מיום 19.10.2022, במסמכים שצורפו לאחר הדיון ובסיכומי הטענות שהוגשו, מצאתי כי דין הערעור להתקבל בחלקו.

אשר לטענת המערערת כי היה על הוועדה לבצע בדיקת שרירים, נוכח קביעתו של פרופ' לידר לחולשה בכפות הידיים, הטענה נדחית.

סוף דבר הערעור מתקבל ביחס לתחום הנפשי ולתחום הראומטולוגי.

באשר לנכות בתחום הנפשי – על פי פסק הדין הועדה נדרשה להתייחס לממצאים ולאבחנות בסיכום הרפואי של הפסיכיאטר, ד"ר גולדברגר מיום 21.7.2020 ולא לחוות דעתו מיום 25.6.2021 שצורפה כנספח ב' להודעת העירעור.

עם זאת, בשונה מהמומחים של המערער, ד"ר שי הגיע למסקנה ולפיה אין קשר סיבתי בין התאונה לבין הפיברומיאלגיה וזאת לנוכח המועד המאוחר של הופעת הכאבים המפושטים האופייניים למחלה, מעל שנתיים לאחר התאונה.

...

אין בידי לקבל גם את טענת המערער בדבר הסתירה בין הממצאים והמסקנות שנקבעו על ידי הועדה הרפואית מדרג ראשון בענף נכות כללית מיום 9.6.2020.

עם זאת, בשונה מהמומחים של המערער, ד"ר שי הגיע למסקנה ולפיה אין קשר סיבתי בין התאונה לבין הפיברומיאלגיה וזאת לנוכח המועד המאוחר של הופעת הכאבים המפושטים האופייניים למחלה, מעל שנתיים לאחר התאונה.

על יסוד כל האמור לעיל – הערעור נדחה.