נטען בהקשר זה כי ועדת הערר היתעלמה מהוראות סעיף 145(ג) לחוק התיכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התיכנון והבנייה") אשר מורה כי כאשר מדובר בתוכנית הקובעת שלבי ביצוע, הגורם המוסמך לאשר שינוי של שלבי הבצוע או הארכת משך הבצוע הוא רק המוסד התיכנוני אשר בסמכותו אישור התוכנית מלכתחילה - ובמקרה שלנו המדובר בועדה המחוזית ולא בועדה המקומית.
בנוסף, מבוקש סילוק על הסף בשל חוסר ניקיון כפיים והיעדר תום לב, שכן הוועדה המקומית ומהנדסי המועצה היו חלק מהליכי התיכנון והליכי הוצאת היתר הבנייה במשך שנים, עד כחודש לפני "שינוי העמדה" במרץ 2020, ועוד נטען בהקשר זה כי העותרות חסרות תום לב היות והן מציגות את השטח כ"פתוח", ולמרות שהוא אכן מוגדר כך – אזי שבצמידות למקרקעין בהם עסקינן, קיים מיגרש שייעודו תעסוקה ומגרש נוסף שעליו מחסני ענק.
...
במקרה הנוכחי, עסקינן בהחלטה של ועדת הערר המקצועית, אשר קבעה קביעות תכנוניות המשולבות בקביעות הנוגעות לפרשנות של התוכנית בה עסקינן – וסבורני כי המדובר בהחלטות מקצועיות החוסות תחת כלל אי ההתערבות מעלה.
משכך, על מנת שבית המשפט יתערב בהחלטה, היה צורך להראות כי ההחלטה חורגת בבירור ממתחם הסבירות, או שסומכת על שיקולים זרים, ולא שוכנעתי כי כך הם פני הדברים במקרה זה.
סיכום -
טענות העותרות בדבר חשיבות השמירה על השטחים הפתוחים מקובלות עלי, ובדומה – טענות אט"ד לגבי האמור, נוכח מיעוט השטחים שנותרו – מקובלות עלי אף הן. יחד עם האמור, לאור המקובץ לעיל, סבורני כי מבחינת הדין המינהלי, אכן היה קושי בהחלטת הביטול כפי שהתקבלה, בנסיבות של המקרה הפרטני דכאן, ולכן - החלטת ועדת הערר ניתנה כדין.
אשר על כן, מצאתי כי אין מקום להתערב בהחלטת ועדת הערר ואני מורה על דחיית שתי העתירות.
