תכנון ובנייה רשלנות הוועדה בהוצאת היתר בנייה

כתב האישום המתוקן, בו הודה הקבלן, מתאר (בסעיפים 9 עד 18) כיצד סמוך לאחר פסק הדין בעתירה המנהלית שקבעה בטלות יחסית ואיפשרה מתן היתר ל 6.5 קומות, נתנה רשות הרשוי המקומית ביום 3.9.13 את היתר 2013093 ובנוסף חתמו ראש העיר (ששמש כיו"ר הועדה המקומית לתיכנון ובניה) וכן מהנדס העיר, על אישור לחיבור ביניין 3 לתשתיות החשמל והמים, וזאת בנגוד לתנאי היתר 2013093.

ביחס לשאלת תום לבם של הדיירים נסמכת הבקשה על הממצאים בהליך המינהלי, לרבות בעירעור בעע"מ 6738/13, שם נקבע כי לאחר שניתן אישור לאיכלוס ביניין 3 למעט הקומות שניבנו ללא היתר, השתנתה נקודת האיזון לטובת הדיירים שרכשו דירותיהם בתום לב ובכסף מלא על סמך היתרי בניה שהסתבר כי הוצאו בחריגה מסמכות.

הדיירים מדגישים את רשלנות הועדה המחוזית עליה עמד בית המשפט העליון בפסק דינו ומבהירים כי זה לא המקרה לעמוד על ההריסה בכל מחיר, "ויהי מה" חרף השלכותיה הכבדות על הדיירים.

...

המדינה מפנה לסיכום פגישה עם הקבלן מיום 12.2.12 בה נקבע כי יש לקבל כתבי התחייבות מהדיירים.

לא מצאתי מטענות המדינה כי הונח בסיס מספיק לקבוע כי הדיירים הפרו ביודעין את ההחלטה לעיכוב ביצוע של בית המשפט לעניינים מנהליים, ולא שוכנעתי כי פעלו במזיד ובחוסר תום לב לקביעת עובדות בשטח.

סוף דבר המקרה הנדון מחייב אי עמידה על מיצוי הדין ופרשנות רחבה לסמכות בית המשפט במתן ארכות לביצוע צו הריסה, בהתאם לסמכות שהייתה קיימת טרם תיקון 116 חוק התכנון והבניה המגביל את שיקול הדעת במתן ארכה לביצוע ההריסה.

לאחר בחינת מכלול הנסיבות והשיקולים הנוגדים, אני מורה כי המועד לביצוע גזר הדין נדחה בשנתיים ממועד ההחלטה, וצווי ההריסה וההתאמה להיתר יבוצעו עד ליום 1.10.2022 ניתנה היום, י"ג תשרי תשפ"א, 01 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.

מכל מקום, כך טענה, תוקפו של טופס הוא במישור הקנייני ולא התיכנוני, הוא אינו מהוה אישור לבניה מעבר לזכויות בניה קיימות במיגרש, ואין להסתמך עליו לצורך זה. רמ"י מצטרפת לטענות יתר הצדדים נגד הוועדה המקומית וטוענת, כי זו התרשלה בתפקידה כשנתנה לתובע היתר לא-חוקי, ונושאת לכן באחריות לנזקים שנגרמו בגין ביטולו.

היתנגדות הוועדה המקומית לזימון הגורמים המעורבים בהוצאת היתר הבניה, מהנדס הוועדה ויו"ר הוועדה לעדות, מחזקת גם היא מסקנה זו. בהחלטתה שקבעה כי היתר הבניה אינו חוקי ומבוטל, מתחה ועדת הערר ביקורת נוקבת על היתנהלות הוועדה המקומית, שבנסיבות מקרה זה, אני רואה להביאה כלשונה (סעיף 38 להחלטת וועדת הערר): "במקרה זה עולה תמונה עגומה לפיה הועדה המקומית התפרקה מתפקידה כמוסד תיכנון שמחובתו לבדוק את התאמת הבקשה לתכנית, וזאת בהסתמך על הסכמה כביכול של העוררים (אלקריף – א"ר) וחלוקת השטחים שהוצגה בה...אנו סבורים כי האזרח רשאי להניח כי הרשות הציבורית ממלאת את תפקידה ובודקת את הבקשה המונחת בפניה ביסודיות ובמקצועיות, ובכך שומרת על האנטרס הצבורי. זאת בפרט כאשר מדובר בהליכי רשוי, אשר אין בהם שתוף ציבור ככל שאין בהם סטייה מהוראות תכנית תקיפה, ואחריותה של הועדה המקומית לוודא זאת. כאשר מדובר בפגם גלוי ויסודי, כבעניינינו (להבדיל למשל מפרשנות סבירה שנמצאת בדיעבד שגויה), לא רק שחזקת התקינות נסתרת אלא שעמו נפגע אמון הציבור ברשות, שתפקידה לעמוד על המשמר שההיתר היוצא תחת ידיה תואם את התוכניות התקפות...". אין לי אלא להצטרף לדברים.

...

(5) התביעה נגד עירית קריית שמונה נדחית.

(6) ההודעה של אלקריף נגד הצדדים השלישיים, נדחית ללא צו להוצאות.

התביעה שכנגד מתקבלת חלקית.

החלטת הועדה המקומית מיום 30.7.2003 והערר עליה (להלן: "הערר הראשון") בהחלטה מיום 30.7.2003, החליטה הועדה המקומית לדחות את הבקשה להיתר, בזו הלשון: "אין מקום לידון בבקשות נוספות לשינויים כל עוד לא מולאו דרישות הועדה בהיתר לשינויים שהוצא בעבר באותו מפלס, בין היתר בעיניין בניית המעלית (במקום הדרגנועים שהוסרו), שפוץ המבנה, הרחבת המעבר הדרומי ודרישות נוספות" (ראו מוצג 11 לתיק המוצגים).

בהקשר זה יפים דברים שנקבעו בעיניין צפורה אליו הפנו התובעות, בזו הלשון: "בעלי הקרקעות... מחכים זה כשלושים שנה למימוש זכויותיהם בקרקע ומאחוריהם תביעות ועתירות לרוב. אין ספק, כי מצב עניינים זה מכביד ובלתי משביע רצון, אך בין זה ובין הטלת אחריות בנזיקין על הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה של תל-אביב-יפו קיים עדיין מרחק-מה. אין די בכך שהניזוק מצביע על משך הזמן שחלף, אלא עליו להראות באופן מיוחד היכן המעשה או המחדל הספציפיים המהוים את הרשלנות המינהלית..." לצד זאת נקבע, כי: "אין לשלול, מלכתחילה, את חובת הזהירות של גופי תיכנון מנהליים כלפי בעלי הקרקעות הנוגעים לעניין. כמו כן, עקרונית, גם עיכובים בלתי סבירים בהליכי התיכנון והבנייה עשויים להטיל אחריות בנזיקין על גורמי התיכנון הגורמים בכך נזק כלכלי לבעלי עניין קרוב. בנגוד להנחתו של בית-המשפט המחוזי, אין אני רואה מניעה עקרונית כי אף עיכובים בזמן יכולים להבדק באופן אובייקטיבי ובנסיבות מתאימות לחייב את המעכב בנזיקין. הכול תלוי בנסיבות המקרה המיוחדות". בית המשפט חזר על דברים אלו ב-ע"א 1661/09 שינברגר נ' הוועדה המקומית לתיכנון ולבניה פתח תקוה (27.10.2011) וסיכם את ההלכה החלה בנידון בקובעו, כי: "על מנת להוכיח רשלנות מצד המשיבות, אין די בהצבעה על התארכות הליכי התיכנון על פני זמן, ויש צורך בהוכחת מעשה או מחדל רשלני של מי מהן". מצויד בעקרונות אלו שבדין, אתייחס לבחינת היתנהלות הצדדים לאורך השנים, בכל אחד מהצמתים העקריים בדרך לאישור הבקשה כפי סדרם – התקנת המעלית, ביצוע השפוץ, מים, והיטל השבחה.

...

עם זאת, סבורני כי בענייננו לא נודעת נפקות לאי-מתן ההודעה, בכל הנוגע לכיסוי הביטוחי, כפי הוראות סעיפים 22 ו-24 בחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981.

סוף דבר בהינתן נסיבותיו הייחודיות של העניין, התרשמתי כי אין המדובר במקרה מתאים להטלת אחריות על הנתבעות.

ביתרת טענות הצדדים לא מצאתי ממש ולאור המקובץ, התביעה וההודעה לצד שלישי נדחות בזה.

היות והפסיקה קבעה חד-משמעית כי קיימת חובת זהירות של הועדה המקומית לתיכנון ולבניה כלפי מבקש היתר הבניה, הרי שהשאלה העיקרית שיהא להשיב עליה במסגרת פסק דין זה היא – האם אכן היתקיימו שני היסודות הנוספים של עוולת הרשלנות ביחס לנתבעת: האחד – האם הוועדה המקומית חרגה מן האופן בו וועדה מקומית סבירה הייתה פועלת באותן נסיבות? השני - האם נגרם נזק, ובמידה ואכן נגרם נזק האם קיים קשר סיבתי בינו לבין ההתרשלות? ד.2 – האם הוועדה המקומית התרשלה בהוצאת היתר הבניה שניתן לתובעים? לטענת התובעים, הוועדה המקומית הכירה לאשורו את מצב החלקה, אולם היא היתעלמה ממנו, והוציאה היתר בניה ללא תנאים.

...

נוכח התקלה שהייתה בהוצאת היתר הבניה, משלא צוין בו כי טרם קוים התנאי בדבר הגשת חוות דעת יועץ בטיחות, תקלה עליה עמדתי לעיל, ובדבר קיומה הודה מהנדס הועדה המקומית בעדותו (עמ' 91 לפרוט' מיום 5.12.2021, ש' 16), אני מורה שלא יהא צו להוצאות ביחסים שבין התובעים לבין הועדה המקומית.

נוכח דחיית התביעה, אני מורה על דחיית ההודעות לצדדי ג'.

שעה שמר מלכה הוא שיצר את המתלול, כפי שהודה, כשעקב מתלול זה נוצרה השתלשלות העניינים שהביאה להגשת ההליך דנן, הגם שנדחית ההודעה לצד ג' כנגדו, עקב דחיית התביעה כנגד שולחת ההודעה (הועדה המקומית), איני מוצאת לנכון לחייב את שולחת ההודעה בהוצאותיו.

פתח דבר ההליך שלפניי עניינו בתביעה למתן צוי מניעה ועשה בדמות הריסה, התאמה והשבת מצב לקדמותו, וכן תשלום פיצויים בסך 500,000 ₪ בגין נזקים ועוגמת נפש שנגרמו, לפי הנטען, לתובעים עקב עבודות בניה ושימושים שבוצעו במקרקעין שבבעלות הנתבעות 1, מכוח היתר בניה שניתן לה ע"י הוועדה המקומית לתיכנון ובניה בטבריה (להלן: "הוועדה המקומית") בתאריך 28.12.17 (להלן: "ההיתר הראשון"); עבודות אשר החלו מיד עם קבלת ההיתר והסתיימו בסמוך לאחר הוצאתו והפכו בבחינת "מעשה עשוי" במקרקעין.

לעניין זה נפסק לא אחת, כי "היתנהגותו הרשלנית של מבקש ההיתר בהנעת הוועדה לתת היתר בלתי חוקי אינה מנתקת את הקשר הסיבתי המשפטי בין היתנהגותה הרשלנית של הועדה, לבין הנזק שניגרם למבקש ההיתר בשל אי-חוקיות ההיתר". לפיכך, בנסיבות המקרה הנידון יש לקבוע כי בהענקת היתר בניה לבקשה שבה התבקשו בניה ושימושים שאינם תואמים תכנית בתוקף, הפרה הוועדה המקומית את חובותיה עפ"י דין, ומשכך היא חבה בפצוי הניזוק/ מבקש ההיתר.

...

התוצאה אני מורה על קבלת התביעה העיקרית חלקית, ומחייבת את הנתבעת 1 לשלם לתובעים, יחד ולחוד, סך של 60,000 ₪.

כמו כן, הנני מורה על דחיית התביעה נגד הנתבע 2, ללא צו להוצאות.

אני מקבלת את ההודעה לצד שלישי באופן חלקי, ומחייבת את הצד השלישי לשפות את המודיעה הנתבעת 1 בשיעור של 60% מסך התשלום שבו היא חויבה במסגרת התביעה העיקרית, לרבות הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד שנפסקו לעיל לטובת התובעים.