תכנון ובנייה פיצויים מלאים בגין הפקעה

אולם האסמכתאות אותן הציגו התובעים אינן מציגות תמונה מלאה ואין לנו ידיעה אם ההפקעה החלקית השביחה את יתרת הקרקע או פגעה בה. כמו כן אין בפנינו החלטת הועדה המקומית או החלטת שר הפנים או האוצר בדבר, משהתובעים כלל לא פנו בתביעה מתאימה לקבלת פיצויים בגין ההפקעה מכוח חוק התיכנון והבנייה.

...

מבלי להידרש לטענת השיהוי או ההתיישנות, גורל התביעה דחייה בהעדר יריבות בין התובעים לבין נתיבי ישראל, ביחס להפקעה שבוצעה מכוח פקודת הקרקעות וחוק התכנון והבנייה, ועל כן אין מנוס מדחיית התובענה בנוגע לאותן הפקעות.

..לדעתי, איזון בין התכליות והשיקולים שעליהם עמדנו מוביל למסקנה כי יש לפרש את סמכות השר הקבועה בסעיף 190(א)(2) לחוק להענקת פיצויי סבל במקרה של הפקעה חלקית שלא השביחה את יתרת החלקה כסמכות רשות.

לאור כל האמור התביעה נדחית.

עוד הפנו התובעים לע"א 8736/04 אורה כהן נ' הוועדה המקומית לתיכנון ובניה רעננה שם נקבע כי פטור מתשלום פיצויים עד לתקרה של 25% (או 40% כאשר חל החריג של חוק התיכנון והבנייה) יהיה מוצדק רק משהוכח שהנכס הנותר הושבח ובאותה מידה של השבחה שצמחה עקב ההפקעה.

עוד הפנו התובעים לע"א 8622/07, 2685/10 אהוד רוטמן נ' מע"צ שם נקבע כי ככלל נטילת חלקת מקרקעין או חלק ממנה ללא פיצוי מלא, מקום שהחלק שנותר בידיו של בעל המקרקעין לא הושבח, מחייבת את הרשות המפקיעה לעשות שימוש בסמכותה ולשלם לבעל הקרקע פיצוי מלא בגין שטח ההפקעה.

...

עוד נטען שטענה זו לא נטענה בכתב הטענות ולפיכך דינה להידחות היות ומהווה הרחבת חזית.

דיון והכרעה דין התביעה להידחות וזאת היות ולא הוכחה עצם הזכאות לקבלת פיצוי בגין ההפקעה.

לאור כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.

בהמשך הוגשו בקשות מתוקנות ובהן עתרו לחייב את המשיבות להפקיע את החלקות בשלמותן ולשלם להם פיצויים על מלוא החלקות שהופקעו, בהתאם להוראות סעיף 190(א)(1) לחוק התיכנון והבניה, התשכ"ח-1965 (להלן: "החוק").

בפסק הדין של בית המשפט העליון נקבע כי: "בנסיבות אלו, שבהן הגנת היתרה אינה חלה, נותרנו עם הפקעה חלקית מכוח חוק התיכנון והבניה שלא השביחה את הנותר – ולעניין זה אנו רואים בהפקעה בפועל כקרקע שהופקעה לכל דבר ועניין. המערערות פטורות מתשלום פצויי הפקעה בגין עד 40% בכל אחת משתי החלקות שהופקעו (ובכלל זה השטח שהופקע בפועל) – וזאת בנתון להכרעתו של השר בשאלה אם על המערערות לשלם למשיבים בגין פטור זה פצויי "סבל" מן הטעם שההפקעה פגעה בשוויה של היתרה בשתי החלקות (ובילבד שתתקבל אצלו פניה בעיניין מאת המשיבים), ועל כך ראו להלן.

...

לפיכך, אני קובעת כי חישוב הפיצויים יעשה בהתאם לחישוב שנערך על ידי ב"כ המשיבות בסיכומים.

זאת ועוד, פרוטוקול זה מתייחס לחלקה 52 שהופקעה במלואה (כך על פי הפרוטוקול), וממילא, במקרה שכזה יש לשלם פיצוי בשיעור של 100% ללא הפחתה בגין ההפקעה לצורכי ציבור (ע"א 5546/97 הועדה המקומית לתיכנון ולבניה קריית-אתא נ' הולצמן, פ"ד נה(4) 629 (2001)).

...

לסיכום, טענת התובעים שהשר נהג בהם בחוסר שוויון ובאופן מפלה כלל לא הוכחה.

אני דוחה את טענת התובעים כי הם זכאים לפיצויי סבל בשל תשלום פיצויי סבל בהליכים אחרים, וזאת על סמך תביעה שהוגשה ע"פ סעיף 197; כאמור, קיבלתי את עמדת השר שקריטריון 7 אינו חל במקרים שבהם הייתה תלויה ועומדת תביעה ע"פ סעיף 197.

סוף דבר לאור האמור, התביעות נדחות.

טענת העותרים היא כי יעודן של החלקות המופקעות שהיה צבורי שונה ליעוד מסחרי שלא ניתן להפקיעו בכל מקרה, לנסיבות כאלה הסעיף הרלוואנטי הוא סעיף 195 לחוק שאף הוא לא היה מועיל לעותרים ולא היה נותן בידם עילת תביעה שכן, מהרקע התיכנוני עולה שהנפקע (רמ"י) זכה בפצוי מלא בגין ההפקעה.

שטחי הציבור הופרשו בד בבד עם קביעת היעוד המסחרי והשבחת מותר החלקה מהוה פיצוי מלא בגין ההפרשות (ת.א. 38004-03-16 הררי יוסף ואח' נ' הוועדה המקומית לתיכנון ובניה פתח תקוה).

...

רמ"י טוענת שיש לדחות את העתירה על הסף בהעדר עילה.

אהרון נמדר בספרו תכנון ובניה (מהדורה ראשונה 2015) עמ' 232 בהתייחסו למקרה בו קיימת סתירה בין האמור בתקנון למשורטט בתשריט אומר את הדברים הבאים: "....התקנות והתשריט עושים את מלאכתם, זה במלל וזה בשפה הציורית, ובמקרה של סתירה ביניהם שומה לראות את התכנית כמכלול ולהסיק את המסקנה העולה ממנה, אך אין להעדיף את הוראות התקנון על פני המשתמע מהוראות התשריט או להיפך (ראה ע.א. 3213/97 יחזקאל נקר נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה הרצליה (31.8.99); עת"מ 1775/07 הועדה המקומית לתכנון ובניה גבעתיים נ' ועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה תל אביב (29.10.2007)) .

בחינת העובדות בענייננו מביאה לדעתי למסקנה כי יעודן של החלקות המופקעות לא שונה בתכנית 88 ליעוד מסחרי ורק מחמת טעות "נצבעו" החלקות המופקעות בצבע המיועד למסחר.