תכנון ובנייה מעלית חיצונית פתוחה לציבור

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עת"מ61793-02-18 כהן איליה נ' ועדת הערר המחוזית לתיכנון ובנייה, חיפה עת"מ 2854-03-18 דמיאנוס נ' ועדת הערר המחוזית לתיכנון ובנייה, חיפה תיק חצוני: בפני כבוד השופט נאסר ג'השאן העותרים 1.בסיליוס דמיאנוס 2.נהאי דמיאנוס 3. כהן אליה גבריאל המשיבים 1.ועדת הערר המחוזית לתיכנון ובנייה, חיפה 2.הוועדה המקומית לתיכנון ובנייה, חיפה 3.שבט נפתלי נכסים והשקעות בע"מ 4.המושבה הגרמנית - רחוב יפו בחיפה 2014 בע"מ פסק דין

מוצע עוד כי תוקם רחבה בין שני המבנים הפתוחה לציבור.

קיים אינטרס להנגשת דירות המגורים במבנה באמצעות התקנת מעלית; שנית, הוועדה המקומית לתיכנון ובנייה ובעקבותיה ועדת הערר אמנם אישרו כי המעלית תותקן בתוך המבנה משקולי שימור (שכן נקבע כי התקנת מעלית מחוץ למבנה תיפגע בחזות המבנה ובערכי השימור).

...

לאחר שסקרה הועדה את טענות הצדדים לרבות טענות הועדה המקומית ויוזם התכנית, הכריעה היא בטענות העותרים ואלה עיקר הכרעתה: א) ככל שטענות העוררים מופנות כנגד הוראות התכנית ליישום תמ"א 38, ספק אם לעוררים זכות להתנגד, בשל מעמדם כדיירים מוגנים, אולם אף לגופו של עניין דין טענותיהם להידחות.

ועדת הערר בהודעה משלימה טענה, כי דין טענה זו להידחות מאחר ולא נסתרה חזקת תקינות המעשה המנהלי של הועדה המקומית אשר הפקידה את התכנית שתנאי להפקדתה היא המצאת המסמכים הנ"ל. דין טענה זו של מר כהן להידחות.

ראשית טענה זו לא הועלתה בהתנגדות והיא אף לא הועלתה בערר, היא הועלתה לראשונה בטיעונים בעל פה. משכך, נראה, כי דין טענה זו להידחות אך בשל טעם זה .

בכל מקרה הוכח קיומו של מסמך מטעם קונסטרוקטור, ועל כן אני דוחה את טענת העותר בנקודה זו. לסיכום: לא מצאתי כי נפל פגם המצדיק את ביטול החלטת ועדת הערר ועל כן דין שתי העתירות להידחות.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים 11 יולי 2018 עת"מ 52154-06-18 אלקניאן ואח' נ' עירית תל-אביב-יפו ואח' לפני כב' השופט קובי ורדי, סגן נשיא המבקשים: 1. ציון אלקניאן 2. יצחק גולן ע"י ב"כ עו"ד סיני קהת המשיבות: 1. עריית תל-אביב-יפו 3. ועדה מקומית לתיכנון ובניה תל אביב-יפו שתיהן ע"י ב"כ עו"ד שמואל שטטר 2. קרן תל אביב לפיתוח ע"י ב"כ עוה"ד רפאל יולזרי ועו"ד ורד בר 4. עמותת שערי גאולה ע"י ב"כ עו"ד שלומי עמירם החלטה

ביום 16.6.10 ניתן למשיבה 4 היתר בניה מס' 09-1097 (להלן: "ההיתר המקורי") בו הותר לה לבנות תוספת 2 קומות למטרת בית כנסת, וכמו כן הותר להקים "בכל גובה הבניין – 2 גרעיני חדרי מדרגות (אחד עם פיר מעלית)". כנגד ההיתר המקורי הגישו המבקשים את עתירה 49408-03-11 במסגרתה ביקשו המבקשים להורות על ביטול ההיתר המקורי, החזרת המצב לקדמותו טרם ניתן ההיתר, ולהורות למשיבה 1 להפעיל את שני גני הילדים, וכסעד חלופי ביקשו להשיב את התרומה.

לטענתם, לבית הכנסת הבוכרי ישנו גרם מדרגות פנימי ומעלית פנימית ההולמת את כל צרכם וגרם המדריגות החדש והחיצוני נשוא ההיתר החדש לא נועד אלא כדי להרחיב את בית הכנסת הבוכרי ולדחוק את בית הכנסת של המבקשים, ו"להעלים" את החצר של גני הילדים ואת הסוכה של בית הכנסת של המבקשים, ו"לדחוק" את המבקשים באופן שבו לא תהיה להם ברירה אלא לנטוש את בית הכנסת שלהם.

לטענת המשיבה 4, בנוסף לכניסה הראשית של בית הכנסת, ישנו השער האחורי, אשר ממנו מתפצלים שני שבילים, האחד מוביל לדלת כניסה אחורית בצד המזרחי- ונחסם משקולי בטיחות לאור עבודות הבנייה, והשני מוביל לדלת כניסה בצד הצפוני אשר יכולה לשמש לכניסת נכים- הפתוח לשימוש ללא כל הפרעה.

לכך מצטרף האנטרס הצבורי בהקמת בית הכנסת ובהשלמת הבניה בהיתחשב בכך שקיימים במקום גני ילדים שהבניה יכולה להפריע\להוות מפגע ולסכן אותם ובהיתחשב בכך שעבודת הבניה העיקרית כימעט והושלמה ועיכוב הבניה יגרום נזק כספי כבד למשיבה 4 שהתקשרה גם עם גורמים שלישיים.

...

לטענת המשיבות 1 ו-3 דין העתירה והבקשה לסילוק על הסף מטעמי היעדר עילה, הגשת העתירה בשיהוי ניכר, מניעות, השתק, חוסר תום לב והסתרת עובדות מהותיות העולים לכדי חוסר ניקיון כפיים.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות, כמו גם בעתירה עצמה, אני סבור כי בנסיבות העניין דין הבקשה להידחות.

את יחסם של שני הצדדים לחוקי התיכנון ובניה ניתן לתאר כ"נעשה ונשמע", כאילו אמרו הצדדים: "קודם נעשה ונבנה, ואז נשמע מה יש לרשויות התיכנון והאכיפה לומר". שני הצדדים העידו על בניית תוספות לביתם, על כתבי אישום שהוגשו נגדם, על הרשעותיהם בבית המשפט לעניינים מקומיים בבית שמש, ועל פעולות שננקטו בדיעבד להכשרה (חלקית) של הבניה.

בנוסף, הוסיפו התובעים חדר שינה בקומה העליונה, החלו להשתמש בשטח הצבורי הפתוח, ובמה שנוגע לענייננו, הוסיפו חדר בקומה התחתונה, חדר שניבנה בתוך המרווח בין הבתים.

יחד עם זאת, פיר המעלית שבנה הנתבע חורג מהיתר הבניה שניתן לו. כך למשל על פי ההיתר המידות החיצוניות של קירות הפיר הן 1.50 מ' X 2.00 מ', בעוד שבפועל ניבנה פיר גדול יותר, ומידותיו במדידה חיצונית הן 1.80 מ' X 2.71 מ'.

...

לסיכום הנתבע בנה ללא היתר חדר מדרגות, חדר כביסה ופיר למעלית, וכן הציב עמוד לפרגולה, כל אלו במרווח בין ביתו לבין ביתם של התובעים.

בניה זו יוצרת מיטרד בביתם של התובעים, ולפיכך אני מורה על הריסתה.

הנתבע זנח בסיכומיו תביעה להורות לתובעים להרוס ולבנות מחדש את הגדר, אשר לא הוכח שקיימת סכנה ליציבותה, ולפיכך אני דוחה את התביעה שכנגד.

בכתב התביעה המתוקן טענה המערערת כי הסוכך הוקם על גבי הרכוש המשותף, כי לא ניתן לו היתר בנייה כדין לפי חוק התיכנון והבניה,התשכ"ח – 1965 (להלן – "חוק התיכנון והבנייה"), כי הוא מהוה "מיטרד ליחיד" לפי סעיף 44 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן – "פקודת הנזיקין") משום שהוא אוטם וחוסם ממנה מרחב אוירי וצפייה בנוף ובכך פוגע בהנאתה, וכי הקמתו נעשתה בנגוד להתחייבויות הצדדים לפי הסכם השתוף של הדיירים בבית המשותף.

כך, לא יעלה על הדעת, למשל, שבעל דירה שיש לו מרפסת תלויה חיצונית בקומה 3, ומעליו מרפסת תלויה חיצונית בקומה 6, יהיה הבעלים של כל חלל הרום שמעל מרפסת ביתו שבקומה 3 עד ריצפת מרפסת קומה 6, יעשה בחלל זה שימוש כרצונו ויפקיע מבעלי הדירות האחרים את השמוש בחלל זה. הגדרת "רכוש משותף" לפי סעיף 52 לחוק המקרקעין היא: " כל חלקי הבית המשותף חוץ מן החלקים הרשומים כדירות, ולרבות הקרקע, הגגות, הקירות החיצוניים, המסד, חדרי המדריגות, מעליות, מקלטים, וכן מיתקני הסקה או מים וכיוצא באלה המיועדים לשמש את כל בעלי הדירות או מרביתם אפילו הם בתחומי דירה מסויימת". "הגדרת הרכוש המשותף שבבית משותף היא שיורית, לאמור, כל מה שאינו רשום כדירה הוא בגדר רכוש משותף. לאור ההגדרה השיורית אין אפשרות כי יהיה בבית המשותף מרכיב שאינו נופל לאחת משתי קטגוריות אלה" (יהושע ויסמן, דיני קניין – בעלות ושתוף, עמ' 322, המפנה ל-ע"א 238/83 נציגות הבית המשותף נ' מרכוס, פ"ד מא(2) 561,564).

המערערת הגישה תעודת עובד ציבור של מר יוסי גלר, מנהל מחלקת רשות בנייה באגף הנדסה בעריית רמת השרון, לפיה נידרש היתר בנייה לשם התקנת הסוכך וכי "התכנות למתן היתר בנייה כזה היא נמוכה ביותר". המשיבים הגישו, מנגד, חוות דעת של המהנדס ולדימיר לוין, לשעבר מהנדס הוועדה המקומית, ולפיה להתקנת הסוכך לא נידרש היתר בנייה.

אף עלי מקובל שהחלל הפתוח המיוחד לבניין נושא הדיון, החורג בגובהו באופן ניכר מגובה תיקרת דירת המשיבים [שהמערערת משווה אותו לחלל שבקומה מפולשת] הנו רכוש משותף, ולמצער, נכס המצוי בבעלות משותפת (כפי הגדרת הזכות לאחוזי בניה), ואין בעלים של דירה כלשהיא יכול לנכס אותו לעצמו ולשימושו הייחודי.

...

עם זאת, אין בקביעה זו, לדידי, כדי לחייב את המסקנה אליה הגיע חברי ולפיה "המשיבים אינם רשאים להתקין את הסוכך באותו חלק, משום שהוא מונע מיתר בעלי הדירות לעשות שימוש באותו חלק ... ומשמעות הדבר למעשה היא הצמדת אותו חלק לדירתם, בלי שניתנה הסכמת בעלי הדירות לכך ...". המדובר בסוכך גלילה חשמלי, וילון/מסך הניתן להרמה ולהורדה (להלן- סוכך עליון), אשר נועד להצל את מרפסת דירתם של המשיבים ולמנוע חשיפתם של האחרונים לשמש הקופחת, כך שנהיר הוא כי פתיחתו/פרישתו אינה נדרשת, אף לא מתחייבת, במהלך היום כולו ואף לא בכל ימות השנה.

לשאלה זו לא נדרש בית משפט קמא (במובחן מהדיון שערך באספקלריה שונה של עילת המטרד) וסבורני כי אין מנוס מלהשיב את התיק לבית משפט קמא לצורך דיון והכרעה בה. באשר ליתר ההשגות שהעלתה המערערת בערעורה, סבורני כי לא נפלה כל שגגה מלפני בית משפט קמא וקביעותיו המנומקות, המעוגנות בראיות שבאו לפניו, אינן מחייבות התערבותה של ערכאת הערעור.

יהודית שבח, שופטת, סג"נ התוצאה הערעור מתקבל.

בית משפט לעניינים מקומיים בירושלים בב"נ 62490-01-23 וינשטיין נ' מדינת ישראל תיק חצוני: 9023/2022 בפני כבוד השופטת ענת גרינבאום-שמעון המבקש שלמה אפרים וינשטיין המשיבה מדינת ישראל החלטה

רקע ביום 16.1.23 הוציא יו"ר הוועדה המקומית לתיכנון ובניה בירושלים, מר משה ליאון, צו הריסה מנהלי כנגד בנייה שבוצעה "בצמוד לדירת מגורים בבנין קיים שקבל לאחרונה תעודת גמר בתיק 2016/879.2", ברחוב אלקנה 23, תל ארזה, עזרת תורה, גוש 30079 חלקה 112 (קורדינאטות 633437; 220342) (להלן: "הצוו").

על גבי גג פיר מעלית קיים, בנו קומה נוספת מבטון לפיר המעלית המהוה כניסה נוספת לגג דרך המעלית כמסומן בתרשים 3 בצבע אדום מקווקו ובמספרים 11-12-13-14-11.

סעיף 254ט(ד)(1) לחוק, הרלוואנטי לעניינינו ואשר דן בעיכוב ביצוע צו סופי, קובע: "254ט.(ד) (1) בית המשפט לא יעכב ביצוע צו בבקשה שהוגשה לפי סעיף זה אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו, ואם נוכח כי העבודה האסורה או השמוש האסור שלגביהם חל הצוו אינם מסכנים את שלום הציבור או את בטיחותו; (2)  נוסף על האמור בפיסקה (1), בית המשפט לא יעכב את ביצועו של צו הריסה שניתן לפי סעיפים 217, 221, 235, 237, 239 או 254ב אם העבודה האסורה אינה תואמת את התכנית החלה על המקרקעין או אם מצא כי העבודה שלגביה ניתן הצוו נמשכה, לאחר שהומצא הצוו; לעניין זה, "תכנית" – תכנית שניתן להוציא מכוחה היתר בנייה בלא צורך באישורה של תכנית נוספת.

שנית, מהמסמך הרפואי שצרף המבקש עולה כי ביום 23.1.23 שוחרר המבקש מבית החולים "שערי צדק" לאחר שבוצע צינתור שהדגים "עורקים תקינים עם סטנט בLAD פתוח". לא מצאתי כי יש במסמך זה ללמד על מצב רפואי מורכב או להניח את הדעת כיצד יש בחריגות הבניה שנותרו להוות "סיוע ולהתמודדות עם מצבו הרפואי המורכב", כנטען.

...

להלן - "ההסדר הדיוני". באותו מועד ניתנה החלטה הקובעת כך- "בהסכמת הצדדים אני מורה על מחיקת סעיפים 6 ו-8 לפרק תיאור העבירה בצו ההריסה המנהלי שהוצא בתיק זה. יתר הצו יעמוד על כנו. צו ההריסה המנהלי ייכנס לתוקף בתוך 60 יום מהיום, על מנת לאפשר למבקש לבצע הריסה עצמית. מניין הימין לביצוע צו יחל מיום 21.5.23.". ביום 18.6.23 הוגשה הבקשה דנן שעניינה בקשה להארכת מועד צו ההריסה למשך 12 חודשים ועיכוב ביצוע עד למתן החלטה.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים והאסמכתאות שצורפו מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

נוכח כל האמור, לא מצאתי כי מתקיימים טעמים מיוחדים המצדיקים את עיכוב ביצוע הצו.

עם זאת, נוכח בקשת המבקש לבצע הריסה עצמית במידה ובקשתו תדחה ובשים לב להסכמת המשיבה לכך (ראה סעיף 8 לתגובת המשיבה מיום 2.8.23) אאפשר למבקש ארכה בת 60 ימים לצורך זה. סוף-דבר הבקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה המינהלי - נדחית.