תכלית סעיף 326 לביטוח לאומי

סעיף 326(א) קובע כי: "חל המקרה המזכה לגימלה, אגב ביצוע או אגב נסיון לבצע פשע בידי הזכאי לאותה גמלה, או כתוצאה מבצוע או נסיון כאמור או בקשר עימם, לא תנתן הגימלה – ואם בוצע הפשע מתוך מניע לאומני או בזיקה לפעילות טירור בידי מי שמכוחו ניתנת גמלה לפי סעיף 62, לפי סימנים ד' או ה' בפרק י"א, לפי סעיף 310 או בידי מי שבעד ילדו ניתנת גמלה לפי סעיף 74(ב)(1)(א) או (ב), לא תנתן הגימלה לפי אותם סעיפים". על תכליתו של סעיף 326 ניתן ללמוד מהנפסק בעב"ל (ארצי) 1237/04 המוסד לביטוח לאומי - סוויסה (6.1.2005) שם נאמר כי: "החוק מורה על שלילת זכות על פי החוק מקום שהזכות הנה תולדה של מעשה פשע או נסיון לבצע פשע. מדובר בחוק סוצאלי המבטח את תושבי ישראל מפני נכויות ופגעים כאלה ואחרים, אשר נגרמו מתאונות או מחלות שהן שגרת חיים ועבודה של אנשים שומרי חוק. הוראות החוק לא נועדו לחול על 'תאונות עבודה' שנגרמו על ידי מבצעי פשע הפועלים נגד זולתם, נגד הציבור ונגד החברה בכללותה". נוסח הסעיף זכה באותו ענין לבקורת מסוימת תוך שבית הדין עמד על הצורך בהגמשתו, כדי להתאימו לצרכי המבוטח לאחר ריצוי עונשו ושיקומו.

...

וכך נאמר באותו עניין: "3. אין חולקין שמעשהו של המערער, היה בו מידה רבה של קלות דעת, רשלנות, וייתכן אף עבירה על החוק. כלל יסודי הוא שאין באלה כדי להוציא תאונה מגדר 'תאונת עבודה', אלא אם מתקיים בה האמור בסעיף 38 לחוק הביטוח הלאומי. מן המושכלות הראשוניים של כל חקיקה בשטח הפיצויים לנפגעי עבודה הוא, כי עובד שנפגע בעבודה, זכאותו אינה נובעת מרשלנות מעבידו, ויתר על כן, כי רשלנותו הוא אינה פוגעת בזכאותו. המחוקק המנדטורי ידע לתחום תחום בין מעשה שבשגגה או ברשלנות, לבין מעשה שיסודו בכוונה זדונית, וקבע כי לא ישולמו פיצויים 'אם הוכח, כי החבלה לעובד עשויה להיות מיוחסת להתנהגות בלתי-הוגנת - רצינית ושבמזיד - של אותו עובד' (סעיף 6(1) סיפא לפקודת הפיצויים לעובדים, 1947), אך הוציא מתחולת האמור את המקרים בהם תוצאת החבלה היא 'מוות או פסלות (נכות) רצינית ולתמיד'. הכל כמובן בתנאי שהמדובר ב'תאונה' ולא במום שהטיל אדם בעצמו ביודעין ובכוונה - self inflicted injury. בחוק הביטוח הלאומי לא החמיר המחוקק הישראלי כפי שעשה זאת קודמו בסעיף 6 (1) סיפא הנ"ל. כל שתמצא הוא ההוראה שבסעיף 38 לחוק הביטוח הלאומי הקובע - בדומה לאמור בסעיף 6(2) לפקודה המנדטורית - כי לא תיחשב לתאונת עבודה, תאונה שקרתה עת נהג המבוטח 'ברשלנות שלא בהתאם' להוראה חוקית שביחס לעבודתו או להוראת מעבידו, אלא אם כן נפטר כתוצאה מהתאונה או היה בלתי-מסוגל לעבודה ארבעה שבועות לפחות או נהיה לנכה. ברור שסעיף 38אינו עניין לכאן". מן הצד השני מתעוררת שאלה נפרדת, והיא מה הדין מקום בו אירוע היסוד אינו קשור לעבודה, היינו אינו משרת תכלית תעסוקתית או פעילות נלוות לה. בהיבט זה סבורים אנו כי אין מקום לנוסחאות גורפות.

מינוי המומחה הנוסף ושאלת הקשר הסיבתי לא מצאנו כי נפלה טעות בהחלטת בית הדין האזורי למנות מומחה רפואי נוסף.

משבית הדין האזורי הגיע למסקנה כי אין הוא יכול לבסס את הכרעתו על חוות הדעת הן נוכח פערים לא מוסברים באבחון לקותו של המשיב והן נוכח העובדה כי חוות הדעת נשענה על חומר רפואי חסר, הרי שבדין החליט כפי שהחליט.

סוף דבר הערעור נדחה.

(דגש שלי ש.ש.) כב' השופט צור בפסק דין עב"ל 1237/04 המוסד לביטוח לאומי נ. שמעון סוויסה (פורסם בנבו) (להלן: פס"ד סוויסה) מתייחס לתכלית הסעיף בחוק וכלשונו: "7. ערעור זה בדין יסודו. סעיף 326 לחוק עוסק בשלילת גמלה בגלל פשע. הוראת סעיף זה מניחה קיומה של זכאות לגימלה, אך מאפשרת לשלול אותה מקום שהמקרה המזכה הוא תולדה של מעשה פשע או נסיון לבצע פשע. אין כל יסוד בלשון החוק או בתכליתו להבחנה, לעניין זה, בין סוגי גמלאות או קבוצות של גמלאות. הוראות סעיף 326 מצויה בפרך י"ד לחוק אשר בו הוראות כלליות הנוגעות לכל העניינים המוסדרים בחוק. מטבען של הוראות כלליות המתייחסות ל"גמלה", שהן חלות על כל סוגי הגימלאות, כשהמונח "גמלה" עצמו הוא רחב ביותר וכולל את כל סוגי ההטבות שבחוק (הגדרת "גמלה" בסעיף 1 לחוק).

...

מתוך ראיות אלה הוכח ברמת ההוכחה המוגברת, גם אם לא ניתן פסק דין פלילי ונסגר ההליך הפלילי מהעדר הוכחות, כי התובע נפגע מהירי לכל הפחות במהלך נסיון לבצע פשע וכתוצאה מנסיון זה ובקשר אליו, כנדרש בסעיף 326 (א), לטעמנו, הוכח מהמסמכים , ההודעות והפרו' שבוצעה תקיפה בפועל .

נוכח כל האמור לעיל התובע אינו זכאי לגמלה לפי סעיף 326(א) לחוק.

התביעה לגמלת נכות נדחית.

על רקע האמור, ולנוכח הוראות סעיף 326 לחוק הביטוח הלאומי, בחודש ספטמבר 2016 הפסיק המל"ל תשלום גמלת שירותים מיוחדים לתובע, וביום 8.11.2016 נימסרה לתובע הודעה לפיה תשלום הגימלה יושהה עד לסיום ההליך הפלילי.

בפסק הדין בעב"ל 1237/04 המוסד לביטוח לאומי – סוויסה (פורסם בנבו) עמד בית הדין הארצי לעבודה על תכלית החקיקה כדלקמן: " מדובר בחוק סוצאלי המבטח את תושבי ישראל מפני נכויות ופגעים כאלה ואחרים, אשר נגרמו מתאונות או מחלות שהן שגרת חיים ועבודה של אנשים שומרי חוק. הוראות החוק לא נועדו לחול על "תאונות עבודה" שנגרמו על-ידי מבצעי פשע הפועלים נגד זולתם, נגד הציבור ונגד החברה בכללותה.

...

לענייננו יפים אף הדברים שנאמרו מפי כב' הנשיא פליטמן (כתוארו דאז) בדעת הרוב בעב"ל (ארצי) 22146-08-14 המוסד לביטוח לאומי - צפריר (פורסם בנבו, 18.2.2016), אשר עסק בנפגעי עבודה: "תכלית החוק איננה להגן על מבצעי עבירות ופורעי חוק מפני הסיכונים בביצוע עבירות על החוק. מדובר בחוק סוציאלי שלא נועד לחול על תאונות עבודה שנגרמו על ידי מבצעי עבירות הפועלים נגד החברה [עב"ל (ארצי) 1237/04 המוסד לביטוח לאומי – שמעון סויסה (6.1.05)]. לא נכון ולא ראוי להכיר בעבירה הפלילית אותה בחר המשיב לבצע בזמן עבודתו, ובה הורשע על פי הודאתו, כקשורה לעבודתו. בעניין זה מקובלת עלינו קביעת בית הדין האזורי לפיה מי שבוחר להיות מעורב במעשי עבריינות נוטל על עצמו סיכונים מסוגים שונים ובכלל זה את הסיכון שלא יהיה מבוטח למקרה שתגרם לו פגיעה תוך כדי ועקב ביצוע העבירה". לצד זאת, כב' השופטת גליקסמן הסתייגה מעמדה זו בקובעה כי "אין מקום לקביעה גורפת כי בכל מקרה ובכל הנסיבות בהן התאונה התרחשה עקב מעורבותו של המבוטח בעבירה פלילית ובנגזר ממנה, כגון דיון בבית המשפט בקשר לעבירה הפלילית, אין להכיר בתאונה כפגיעה בעבודה, ויש לשקול כל מקרה לגופו על פי מכלול הנסיבות, לרבות מהות העבירה, חומרתה והקשר בין העבירה לבין עבודתו של המבוטח". כמו כן כב' השופטת רות, שהצטרפה אליה, קבעה אף היא כי "אין מקום לקביעה גורפת לפיה, בכל מקרה שבו מדובר בתאונה הכרוכה במעורבות המבוטח בעבירה פלילית לא יהיה מקום להכיר בתאונה כפגיעה בעבודה. זאת, בלא ליתן את הדעת למכלול הנסיבות ולשיקולים של מידתיות ובכלל אלה: חומרת העבירה שבה הורשע המבוטח, סוג ומידת המעורבות של המבוטח באותה עבירה, הקשר הסיבתי שבין עצם ביצוע העבירה לבין התאונה כפי שהתרחשה ועוצמתו, ושיקולים נוספים שנשקלו לזכות המבוטח במסגרת גזר הדין, לרבות אלה שנשקלו במקרה הנוכחי". מן הכלל אל הפרט בפסק הדין החלקי מיום 5.5.2019 קבענו כאמור, כי ככל שיתברר כי בשל מצבו הנפשי, בעת ביצוע העבירה דנן התובע לא היה אחראי למעשיו (באופן מלא או חלקי), הרי שאין כל הצדקה לשלול ממנו את הזכאות לגמלת שר"מ (באופן מלא או חלקי), בגין מעשים שאפשר שלא היו בשליטתו או שיש מקום להכיר באחריותו המופחתת בגינם.

לדידנו, קל וחומר, שמן הראוי היה שאף לעניין דיון בתחולת סעיף 326 לחוק, אשר קובע סנקציה כלכלית שהינה בעלת אופי עונשי, ובהתאם לתכלית הסוציאלית של החוק, תינתן הדעת למכלול הנסיבות ולשיקולי מידתיות (ובכלל זה אף לשיקולים שנשקלו לזכות המבוטח במסגרת גזר הדין), בטרם תתקבל החלטה בדבר שלילת גמלה לפי סעיף זה. דא עקא, משהמחוקק לא אמר את דברו, לא הסמיך את פקיד התביעות להפעיל שיקול דעת בעניין ובהיעדר הנחיות באשר לאופן הפעלת שיקול הדעת המנהלי/מקצועי, לא ניתן להיעתר לתביעת התובע.

די אם אזכיר בהקשר זה את שנאמר בעב"ל 1237/04 המל"ל נ' סוויסה: "קראתי את הערתו של נציג הציבור א' ינאי בעניין הצורך בהגמשת הוראת סעיף 326 לחוק. אני מצטרף להערה זו, אלא שהשגת מטרה זו יכולה להיעשות רק בדרך של חקיקה. אף אני סבור שיש מקום לשקול מחדש את ההסדר הקיים בדבר שלילת גימלה בגלל פשע ולהתאימו למצבים שונים ומשתנים." סוף דבר התביעה נדחית.

מפסיקת בתי הדין לעבודה גם ניכר כי הוראות סעיף 326 מיושמות כדבר שבשיגרה על ידי המוסד לביטוח לאומי, כאשר ההכרעה אם בוצעה עבירה שהיא פשע, כמו גם אם בוצעה עבירה שהיא פשע "מתוך מניע לאומני או בזיקה לפעילות טירור", עומדת למבחן הבקורת השיפוטית על ידי בית הדין לעבודה (ראו למשל: ב"ל (איזורי חי') 2062/08 ח.ז. נ' ביטוח לאומי – סניף חיפה (30.4.2012); ב"ל (איזורי י-ם) 11822/08 ג'מילה נ' בטוח לאומי – סניף ירושלים (24.11.2011); עב"ל (ארצי) 61003-05-12 המוסד לביטוח לאומי נ' זינב (4.11.2012)).

מכל מקום, בשים לב לדרך יישומו של מבחן הקשר הרציונאלי בפסיקתנו, שאינו מחייב הגשמת תכלית החקיקה במלואה, מוכן אני להניח כי הוראת סעיף 325(ב) לחוק יכולה לעמוד – בכל הנוגע לתכלית ההרתעתית-מניעתית – במבחן המשנה הראשון לבחינת מידתיות הפגיעה (בג"ץ 10662/04 חסן נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד סה(1) 782, 845 (2012) (להלן: עניין חסן); עניין ניר, פסקה 23; בג"ץ 10203/03 "המפקד הלאומי" בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סב(4) 715, 783 (2008); עניין חוק טל, בעמ' 707-706; עניין איחוד המשפחות, בעמ' 324-323, 342-341; ברק, מידתיות במשפט, בעמ' 378-376, 383-382).

...

כשלעצמי, סבורני כי עיון מדוקדק בלשון התיקון מאפשר להעניק מענה פשוט יחסית לקשיים אלה – ולקבוע כי המחוקק מעולם לא העניק לפקידי המוסד לביטוח לאומי שיקול דעת כלשהו בנוגע לקביעת המניע לביצוע העבירה, או זיקתה לפעילות טרור.

לו תישמע דעתי, נדחה, אפוא, את העתירה – בכפוף להבהרה האמורה לגבי הצורך בהכרעה שיפוטית, ושיפוטית בלבד, בשאלות המניע והזיקה.

זאת, כנגד דעתם החולקת של השופט נ' הנדל, השופט י' עמית, השופט נ' סולברג והשופט ד' מינץ, שלדעתם דינה של העתירה – להידחות.