תיקון 113 לחוק עזר עירוני העמדת כלי רכב וחנייתו

סעיף 5(ג)(1) לחוק העזר העירוני קובע – "5(ג) לא יעמיד אדם ולא יחנה ולא ירשה למי שפועל מטעמו להעמיד או להחנות רכב באופן –

ברע"פ 5273/12 זאב גיא נ' מדינת ישראל (09.05.13) קיבל בית המשפט העליון את הפרשנות לפיה המונח "תנועה" שבסעיף 2(א)(4) לחוק חניית נכים מתייחס "לשימושים השונים המותרים למצער לכלי רכב, במרחב הצבורי", וכי פרשנותה של "הפרעה" עניינה לא רק חסימת התנועה השוטפת של כלי רכב, אלא גם מקום בו תוצאות חנייתו של רכב נכים במקום מסוים יוצרת "תגובת שרשרת" של הפרעה ממשית לתנועה (בפסקות כ"ז-כ"ח).

בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין, תשל"ז -1977 הרי שהתנהלות הנאשם מהוה סיכון בטחונו של ציבור המשתמשים בדרך נוכח נסיבות ביצוע העבירות והנזק הפוטנציאלי שצפוי היה להגרם כתוצאה מכך.

...

לענין זה אף נקבע בע"פ (י-ם) 35160-06-16 בנימין שור נ' מדינת ישראל עיריית ירושלים (7.2.17), בפסקאות 38-34), כי מדובר בפגמים הניתנים לריפוי בדיעבד, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות נאותה להתגונן, כאמור – "הנה כי כן, החובה לצרף תצלום להודעת תשלום הקנס מעוגנת בהוראת חוק מפורשת. לשלוש הודעות תשלום הקנס שנמסרו למערער בגין חנייה אסורה לא צורפו תצלומים של הרכב, ועל כך אין חולק. כמו כן, אין חולק כי הצילומים הוצגו לראשונה רק בבית המשפט. משכך, טען המערער כי הפגם בו לקו הודעות תשלום הקנס מצדיק את ביטול כתבי האישום... אכן, נפל פגם בהודעות הקנס. ואולם, לא היה בפגם משום פגיעה ממשית בעניינו של המערער או פגם היורד לשורשו של עניין, שכן הרכב צולם על ידי הפקחים, בדו"חות עצמם נרשם כי הרכב צולם והמאשימה המציאה למערער את הצילומים בבואה לבית המשפט... עיננו רואות, כי הדרישה לצילום הרכב מהותית, באופן כזה שאין למסור הודעת תשלום קנס לרכב שחנה לכאורה בניגוד להוראות סעיפים 2 ו-3 לחוק אם הרכב לא צולם באופן המאפשר לראות כי מתקיימת אחת הנסיבות האמורות בסעיפים 2(א) (3) ו-(4) או 3 לחוק. לא כך הדבר לגבי דרישת צירוף הצילום להודעת תשלום הקנס. דהיינו, בעוד שהדרישה לצילום הרכב בעת העבירה היא מהותית ובלי צילום הרכב לא ניתן למסור הודעת תשלום קנס, הרי שאת הפגם שנפל באי המצאת הצילום ניתן לרפא על ידי המצאת הצילום לנאשם באופן שיאפשר לו להתגונן כראוי, ואכן כך נעשה. משכך, לא נמנעה יכולת ההתגוננות של המערער באופן המצדיק את ביטול כתבי האישום". משכך, הטענה בדבר פגמים שנפלו בדו"חות האמורים להביא לביטולם – נדחית.

יחד עם זאת, גם בהנחה שאקבל את גרסתו של הנאשם, עיון בתמונות אמנם מצביע כי החניה אינה ממוקמת על גבי מעבר חציה, על גבי מדרכה באופן המסכן הולכי רגל או מונע מעבר עגלות, אך אני סבור כי מקום חניית הרכב גורם גם גורם להפרעה ממשית בתנועה.

לאור האמור לעיל, אני מרשיע את הנאשם במיוחס לו בכתב האישום.

עת נהג הנאשם באותו הרכב, היה הוא תחת השפעת משקה משכר, היה הוא פסול מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה ונהג הוא במהירות של 82 קמ"ש (כמהירות מינימום) במקום בו המהירות המכסימאלית המותרת היא 50 קמ"ש. עת נהג הנאשם כמתואר לעיל את רכבו בקלות ראש, סטה הוא מנתיב נסיעתו לימין הדרך, עלה על מדרכה, סטה שוב שמאלה לעבר הנתיב הנגדי והיתנגש ברכב פרטי אחר אשר חנה בצד הכביש.

כמו כן ניחבל קלות מר סרגיי אלכסנר (יושב הרכב השני) וניזוקו כלי הרכב המעורבים.

הוראות החוק תוקנו באופן הבא: "64א. (א) נוהג רכב המעורב בתאונה שבה נפגע אדם, אשר היה עליו לדעת כי בתאונה נפגע אדם או עשוי היה להפגע אדם, ולא עצר במקום התאונה, או קרוב לו ככל האפשר, כדי לעמוד על תוצאות התאונה ולהזעיק עזרה, דינו – מאסר שלוש שנים.

אני סבור כי העמדה העונשית אותה ביססה המדינה בכשרון רב בטיעוניה ובפסיקה שהגישה קרובה יותר למציאות העונשית הנוהגת וזאת לצורך קביעת מיתחם הענישה הרלוואנטי בפרשה זו. מאחר והמחוקק הציב רף מאסר עליון של 7 שנות מאסר ביחס לעבירה בנגוד לסעיף 64א(ב) ומאחר ובית המשפט המחוזי של באר שבע הציב כרף מיתחם עליון בסעיף 64א(ג) 4 שנות מאסר, ומאחר ובית המשפט העליון אישר במסגרת עונש הולם (לאחר תיקון 113) 4 שנות מאסר לעבירת הפקרה לפי 64א(א) כאשר נילוות לה עבירות נוספות, ומאחר ובפרשת נתנוב לא ביצע הנאשם גם עבירה של נהיגה בזמן פסילה (לצידה קבע בית המשפט העליון בפרשת ישראלי רף מאסר ראוי נפרד), הגעתי למסקנה לפיה צירוף העבירות שביצע הנאשם בפרשה זו מחייב רף עליון של מיתחם ענישה הכולל 40 חודשי מאסר בפועל.

הנאשם אמנם נהג תחת השפעת אלכוהול (ולא שיכור כהגדרתו בחוק) אך בעודו במצב זה, האיץ את רכבו למהירות שמתאימה יותר לכביש בין ערוני מאשר לנהיגה בתוך עיר.

...

מכן אני קובע לאחר ניתוח הפסיקה שהגישו הצדדים, ולאחר שקילת תמהיל העבירות שביצע הנאשם בפרשה שבפני, כי מתחם העונש ההולם יחל ב- 8 חודשי מאסר ויגיע עד ל 40 חודשי מאסר בפועל.

לאחר ששקלתי את הנימוקים לחומרה מול הנימוקים לקולא, ולאחר שמיצבתי את תקופת המאסר מעבר למרכז המתחם ולכיוון חלקו הגבוה, ולאחר שעברו של הנאשם הניע את רף המאסר הראוי עוד לעבר חלקו העליון של המתחם ולאחר שהשיקולים לקולא ביצעו קיזוז ברף חדש זה אשר נוצר לאחר שקילת העבר התעבורתי, הגעתי למסקנה לפיה תקופת מאסר כוללת בת 30 חודשים תשקף את תקופת המאסר הראויה בפרשה זו. אדגיש כי מתחם הענישה ביחס לרכיב הפסילה נע בפרשה זו בין 3 ועד 8 שנות פסילה.

לפיכך הנני דן את הנאשם לעונשים הבאים: גוזר על הנאשם 30 חודשי מאסר לריצוי בפועל מאחורי סורג ובריח.

כמו כן, לנוכח הנכונות והמוטיבציה שהביע להעזר בקשר טפולי עם שירות המבחן, הלה שולב במסגרת הליך המעצר בקבוצה טיפולית ל"עצורי בית", לשם התמיד להגיע וגילה יחס אחראי ורציני להליך הטיפולי.

כך גם, כל העבירות בוצעו בשיטתיות ובשיטת פעולה זהה, כלפי רכבים בעלי ייעוד זהה, כאשר הנאשם או שותפו ניגשים בשעת לילה למונית חונה, שוברים את אחד החלונות שלה, נכנסים פנימה וגונבים רכוש או כסף, ככל שזה נמצא במונית.

לפסיקתם של בתי המשפט במקרים של ריבוי עבירות, כמו במקרה הנידון, ראו, למשל עפ"ג (מחוזי מרכז) 1517-12-16 מויאל נ' מדינת ישראל, (22.01.2017), שם דובר בנאשם, בעל עבר פלילי מכביד, אשר ביצע ביחד עם שותפו, במהלך כשלושה חודשים, שורה של עבירות התפרצות לכלי רכב, וזאת במסגרת שיטת פעולה דומה, במסגרתה נהגו לגנוב את תיקן של המתלוננות, בעיקר נשים מבוגרות, שסיימו זה עתה לבצע קניות במתחמי קניות שונים ותוך שהן מניחות אותו בקידמת הרכב בעוד שהן עצמן העמיסו את שקיות המצרכים לתא המטען.

לבסוף אציין, כי לא התעלמתי מאסופות הפסיקה אשר הוגשו על ידי באי כוח הצדדים, ואכן היה בהן כדי להאיר את עיניו של בית המשפט, אולם זאת תוך הסתייגות מסוימת מאותם גזרי דין שניתנו לפני שנים רבות, עובר לתיקון 113 לחוק העונשין (וראו דבריה של כב' השופטת ג' שלו בעפ"ג (מחוזי באר שבע) 21819-05-15 יהודה סלפוצ'ניק נ' מדינת ישראל, (12.05.2015) ביחס לגזרי דין שניתנו עובר לתיקון 113, ואשר ולא ברור אם כיום הם היו מתיישבים עם הוראותיו).

בדחותו את בקשת רשות העירעור של הנאשם, ציין בית המשפט העליון כי הגם שיש לברך על התהליך השיקומי שעבר המבקש, אין בכך בכדי להפחית מחומרת העבירות שבהן הורשע, ואף אם היה בכך כדי להביא לסטייה לקולא ממיתחם העונש ההולם (שהרף התחתון שלו הועמד על 24 חודשי מאסר), הרי שלא היה מקום כי תתפתח בלבו של הנאשם הציפייה כי יהיה בהליך השקום כדי להביא בהכרח את בית המשפט להמנע מהשתת מאסר מאחורי סורג ובריח.

...

אולם, ייאמר מיד כי לא שוכנעתי שיהיה בו כדי להביא לחריגה כה דרסטית ממתחם העונש ההולם, שכזכור הרף התחתון שלו הועמד על 40 חודשי מאסר, עד כדי הימנעות מהשתת עונש של מאסר מאחורי סורג ובריח.

לסיכום, בגזירת העונש המתאים לנאשם, הענקתי משקל נכבד לשיקול השיקום, שאף יהיה בו כדי להביא לחריגה ניכרת לקולא ממתחם העונש ההולם.

לאור כל האמור, הריני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: 26 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו (מיום 13.02.2016 עד 25.02.2016).

לפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בשבתו כבית משפט לעניינים מקומיים בבאר שבע (כבוד השופט חיים פס) בתיק ח"נ 30843-01-19, בו הורשע המערער (ביום 6.8.20) בעבירה של העמדת רכב באופן שיש בו כדי להפריע או לעכב את התנועה, בנגוד לחוק העזר העירוני, ונגזר דינו לפי סכום הקנס המקורי (ביום 22.10.20).

אולם, המערער ביקש להעלות טענות משפטיות, וגם טען כי "כתב אישום עם התמונה שהם שלחו כראיה, לא משקף שום יסוד עבירה". במרכז הטענות המשפטיות, טען המערער כי מדובר במקום בו אין תמרור האוסר חניה, כי הדרך רחבה ומאפשרת מעבר של כלי רכב גם אם הוא חנה במקום, ולפיכך אין לומר כי הפריע לתנועה.

פסק הדין בבית משפט קמא בית משפט קמא הנכבד, בהכרעת דינו, עמד על נוסח סעיף 6(ג)(1) לחוק העזר: "לא יעמיד אדם רכב, לא יחנהו ולא ירשה לאחר להעמידו או להחנותו באופן... שיש בו כדי להפריע או לעכב את התנועה". לעניין פרשנות המושג "הפרעה לתנועה" אזכר בית המשפט את רע"פ 5273/12, זאב גיא נ' מדינת ישראל (9.5.13), שם קבע המשנה לנשיאה השופט רובינשטיין, לעניין "הפרעה ממשית לתנועה" כי די ב"הפרעה פוטנציאלית" לכל שימוש מותר.

בעפ"א (מחוזי ב"ש) 7574-04-17 אולשק ושות' מיחזור בע"מ נ' מדינת ישראל עריית אשדוד (14.08.2017)‏‏, נקבע כי "על כל כתב אישום לכלול תאור עובדתי ברור של הנסיבות המיוחדות של המקרה הקונקרטי, דבר שיש בו משנה חשיבות. מבחינת המדינה, יש חשיבות בדבר כדי להשפיע גם על הענישה, במסגרת שקולי תיקון 113, אם תהיה הרשעה. אולם, החשיבות העיקרית היא מבחינת הנאשם. זכותו של הנאשם לדעת בדיוק באילו מעשים מאשימים אותו". ככלל, בהיעדר עובדות אין כתב אישום, ודינו של כתב אישום מסוג כזה להתבטל.

...

לפיכך, הטענה לבטלות כתב האישום בהעדר עובדות – נדחית.

הסיכון להיווצרות קושי בתנועה בחניה, מקיים בעליל את אותה "הפרעה פוטנציאלית" לתנועה עליה עמד המשנה לנשיאה רובינשטיין בפרשת גיא הנ"ל. נוכח כל האמור לעיל, מסקנתו המרשיעה של בית משפט קמא – נכונה.

הערעור נדחה.

השופטת ש. יעקובוביץ: עסקינן בעירעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט הבכיר מנחם (מריו) קליין) מיום 9.1.2021, בגדריו התקבלה תביעה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן – החוק), שהגיש ד.י.א (להלן- המשיב) כנגד המערערים - מר ברטל, בעל רכב מזדה (להלן- המזדה) ושומרה חברה לביטוח בע"מ (להלן- שומרה), מי שביטחה בביטוח חובה את המזדה, בגין נזק גוף, אשר נגרם לו, על פי הנטען, בתאונת דרכים שאירעה ביום 22.1.2015, במהלך ניסיון להתניע את הרכב החלופי שהועמד לשימושו על ידי מקום עבודתו (להלן- הפורד) בעזרת רכב המזדה, כפי שיפורט בהמשך.

בכתב התביעה נטען כי בעת שהמשיב "ניסה ... להתניע את רכבו (הפורד), שחנה ליד ביתו, בעזרת כבלים, שחוברו לרכב" המזדה, "שהונע בידי" ברטל "והוצב אל מול " רכבו, "לפתע החל" המזדה "להתקדם" לעברו והוא "נמחץ בין שני כלי הרכב, ועקב כך ניפצע" ומכאן התביעה כנגד בעל המזדה ומבטחו - שומרה.

"תיקון דרך מחייב כי תחל נסיעה כהגדרתה בפסיקה"; השני - מבחן הזמן - "מבחן זה קושר בין פעולת הטיפול ברכב לפעולת הנסיעה בו. רק טיפולים הנעשים בסמיכות לפעולת הנסיעה (או במהלכה) מהוים "טפול דרך""; השלישי - מבחן המהות - "בוחן את סוג הטיפול שבוצע", כש"טפול/תיקון דרך" יהא רק תיקון וטפול שצפוי מכל נהג לעשותו ולא להדרש לבעל מיקצוע לשם תקונו; הרביעי - מבחן "הבודי" - "טפול הדרך חייב להתבצע ברכב עצמו או באחד מרכיביו". בנסיבות בהן אירעה התאונה "משלא התחילה נסיעה כמשמעותה בחוק ובפסיקה, ואף לא פעולה הקשורה קשר קרוב לנסיעה אלא פעולות תיקון או טפול למטרת טעינת מצבר הרכב... יש להגדיר את פעולות" המשיב "כתיקון או טפול בית". 6.2 החזקה המרבה - "חניה אסורה" בסוגיה זו בחן בית משפט קמא, בהנתן הטענה ל'תאונה מעורבת', האם ניתן לראות ברכב הפורד משום 'רכב מעורב' מכוח החזקה המרבה של "חניה אסורה", ובראי ההלכה שנקבעה ברע"א 1953/03 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אדרי, פ"ד נח(1) 817 (2003), מצא לקבוע כי רכב הפורד אינו 'רכב מעורב' אלא 'זירה' בלבד, זאת מש"לא הוכח כי עמד משמאל לכביש בכביש שאינו חד סיטרי אלא לכל היותר עמד משמאל לתמונה"; "לא הוכח כי הרכב חנה בנגוד לתנועה"; בנסיבות שבאו לפניו "ניתן לומר כי חנייה לצד הדרך בכביש דו נתיבי רחב משולב חניה בעיר ולא בדרך בין עירונית, אינו יוצר סיכון תעבורתי", וממילא אף לא היתקיים קשר סיבתי שבין החנייה (ככל שהייתה אסורה) ובין הנזק שניגרם.

לאור הקביעות לעיל וכפועל יוצא מהן הורה בית משפט קמא על דחיית ההודעה לצד שלישי ופנה לשומת ניזקו של המשיב אותו אמד על סך כולל של 2,559,113 ₪, על בסיס נכות תפקודית בשיעור של 50% - הפסד הישתכרות לעבר כשכיר על בסיס הישתכרות של 6,000 ₪ (262,500 ₪) וכעצמאי על בסיס הישתכרות של 8,000 ₪ (458,000 ₪); הפסד הישתכרות לעתיד כשכיר על בסיס הישתכרות של 6,000 ₪ (615,372 ₪) וכעצמאי על בסיס הישתכרות של 8,000 ₪ (887,507 ₪); הפסדי פנסיה כשכיר בשיעור של 12.5% (109,734 ₪); עזרת הזולת (100,000 ₪); הוצאות רפואיות ונסיעות (30,000 ₪); כאב וסבל (96,000 ₪).

...

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אציע, איפוא, לחבריי לדחות את הערעור ולחייב את המערערים בהוצאות המשיבים ובשכר טרחת עו"ד בהליך זה בסך כולל של 40,000 ₪, מחצית למשיב ומחצית לפניקס.

יונה אטדגי, שופט התוצאה הערעור נדחה.

המערערים ישלמו למשיבים ושכר טרחת עו"ד בהליך זה בסך כולל של 40,000 ₪ - מחצית למשיב ומחצית לפניקס.