בהקשר זה, ראויה לציון הערתו של בית משפט קמא בשולי פסק הדין (פסקה 62): "צר לי על כך שהצדדים לא השכילו להגיע לפשרה בתיק זה. בית משפט הציע לצדדים הצעות לסיום ההליכים בפשרה בשלבים שונים של הדיון, לרבות לאחר כתיבת טיוטה של פסק הדין. מדובר במחלוקת מקצועית-חשבונאית גרידא, שניתן היה להגיע לפתרונה בעזרת מומחה אף לפני הגשת התביעה, וללא ספק לאחר הגשתה. התרשמתי, כי התובעת היתה מוכנה ללכת כברת דרך לקראת הנתבעת, ובילבד שהעניין יסתיים. לא כך הנתבעת – וחבל." בנוסף, נמתחה בפסק הדין ביקורת על אופן ניהול ההליך מצד המדינה (ראו למשל בפסקות 18, 19, 32, 38, 39).
ש: האם יש מכתב שלך על כך?
ת: דברתי על כך"
(עמ' 36 לפרוטוקול)
בית משפט קמא ציין (בפיסקה 23): "לטענת התובעת, פניותיה אל הנתבעת בעיניין המסוף לא העלו דבר (אם כי יצויין, שהתובעת לא צירפה כל אסמכתא לעניין פניותיה אל הנתבעת בנושא זה)". גם בפנינו ציין בא-כוח מרגלית כי נציגיה "זעקו את הזעקות שלהם בעל-פה". תשובה זו אני מתקשה לקבל, מה עוד שבהקשרים אחרים מרגלית לא הססה לעמוד על זכויותיה בכתב במשך תקופת הפעילות.
במאמר מוסגר: העילות המנויות בסעיף 81 לחוק בתי המשפט לתיקון פסק דין הן מצומצמות.
על כך נסב ערעורה של מרגלית, אשר טענה באופן תמציתי כי "מדובר בשינוי מסלול שמקורו היה בבצוע עבודות עבור מיזם פרטי (הקניון) ולא היתה כל סיבה שמרגלית תינזק בשל כך" (פסקה 29 לסיכומים).
...
לאחר מכן נדון בטענת המדינה לגבי התקופה הרביעית, וכפי שיתברר להלן, המסקנה היא כי מרגלית אינה זכאית לפיצוי בגין הארכת מסלולי הקווים הבינעירוניים בתקופה זו. בשלב זה נצמצם את יריעת המחלוקת, ונתמקד בשאלת הנזק שנגרם למרגלית.
בהיעדר הנמקה בפסק דינו של בית משפט קמא, יש לקבל את הערעור ולהורות כי הפרשי ריבית והצמדה יתווספו לגובה הנזק מיום היווצרות העילה ועד למועד התשלום בפועל, כלהלן:
2002: המומחה העריך את הנזק בשנה זו בסכום של 1.41 מיליון ₪.
לפיכך יש לדחות את ערעורה של מרגלית בנקודה זו.
גובה שכר הטרחה: בית משפט קמא פסק לזכות מרגלית שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 790,000 ₪, שמהווה כ-2.5% מסכום הפיצוי שנפסק לזכותה.
מה עוד, שבשים לב לתוצאות הערעור דכאן, היה מקום לכאורה להפחית את שיעור שכר הטרחה שנפסק, אך בהיבט זה נתתי משקל לטענותיה של מרגלית ואני סבור כי יש להותירו על כנו.
