בהערות לסיכום חוות הדעת (עמ' 3 למטה), נכתב כי "רכב נמכר במצבו הניזוק ישירות על ידי בעליו בסך של 96,000 ₪. שווי השרידים הועבר ישירות לבעל הרכב ובהתאם לכך הופחת מערך הרכב לפצוי. רצ"ב זכרון דברים למחירת (טעות הכתיב במקור- שס"מ) הרכב במצבו הניזוק". על פניו, אם זכרון הדברים עדיין לא נחתם במועד השלמת חוות הדעת, אכן תמוה שהוא מוזכר בה.
בחקירתו, אמר השמאי סופר שעל אף שנכתב בחוות הדעת שמצורף זכרון הדברים, בפועל הוא לא עמד בפניו במועד כתיבתה (עמ' 2 שו' 30 לפרוטוקול), אולם זכרון הדברים היה אמור להגיע לידיו.
יתרה מזו, ממילא תשלום תגמולי ביטוח בגין הנזקים בפועל, לפי חוות דעת השמאי סופר (בה נקבע שנזקי הלקסוס בפועל עמדו על 87,457 ₪), ותשלום תגמולי ביטוח על פי נוסחת "שווי רכב בנכוי שרידים" (לפי חוות דעת השמאי: 181,793 ₪ - 96,000 ₪ = 85,793 ₪), מביאים לתשלום כימעט זהה בשני האופנים בהפרש זניח של פחות מ- 2,000 ₪.
עם זאת, למעלה מן הצורך, אני מוצאת לנכון להתייחס בקצרה לחוות דעת השמאים מטעם שני הצדדים, ולבחון אם שיעור ניזקי הלקסוס אכן הוא עולה לכ- 48% משוויו באופן שהצדיק את מכירתו, או שהיה מקום לתקנו ולשלם בגין נזקיו בפועל.
...
אני ערה להלכת הנסון (רע"א 3608/17, הנסון (ישראל) בע"מ נ' ספאלדין, פסקה 13 (10.9.2017), הקובעת כי אין לפסוק פיצוי על דרך האומדנה אלא יש להוכיח את הנזקים באופן מדוייק, או לתרץ מדוע לא ניתן לעשות כן. אני סבורה כי במקרה דנן, בו מדובר היה בעסקת מכירה של לקוח פרטי כפי שפורט לעיל, הנזק הוכח באופן סביר דיו, בשיעור של 51% במאזן ההסתברות ויותר, המצדיק את קבלתו.
סוף דבר
התביעה מתקבלת כמפורט לעיל.
בהתאם, אני מורה לנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:
סכום של 84,496 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.