עוד אדגיש כי במידה רבה עמדתי עולה בקנה אחד אף עם הכלל הקבוע בתקנה 30 לתקנות בתי משפט לענינים מנהליים שעניינו "סייג להגשת תובענה מינהלית", וזו לשונו:
"לא תוגש תובענה מינהלית יחד עם עתירה מינהלית; ואולם בכל שלב של הדיון בעתירה רשאי בית המשפט, בהסכמת העותר, להמיר הליך של עתירה להליך של תובענה מינהלית, ולהורות לשם כך על תיקון כתבי הטענות והתאמתם להליך של תובענה מינהלית...".
מתקנה זו ניתן ללמוד על החשיבות שבקש מחוקק המשנה לייחס להקפדה על ההבחנה המסורתית בין הליכי התובענה והעתירה, וזאת גם במחיר פיצול ההיתדיינות המשפטית (ותוך מתן של מעמד בכורה, ולו חלקי, להליך העתירה המינהלית).
...
כפי שהסברתי, אין מקום להקבלה מלאה בין שלילת הדרישה לפנייה מוקדמת בלתי מפוקחת לרשויות, כפי שנקבע בסופו של דבר בעניין מי הגליל, לבין ההכרה במקומה החשוב של העתירה המינהלית כאמצעי להבטיח במישרין את אכיפת הדין (כמפורט בפסקה 43 לעיל).
במובן זה, אני סבורה כי גישתי מהווה איזון ראוי בין השיקולים המנוגדים המונחים לפתחנו.
סוף דבר
אשר על כן, מצאתי להצטרף לתוצאה כי דין הערעור להתקבל.
