ברע"א 271-14 זיו רז נ' נתן פלד (2014) עמד בית המשפט העליון על כך ש: "הלכה היא כי בהעדר הוראה אחרת, משניתנה לנתבע בסדר דין מקוצר רשות להיתגונן, ישמש תצהירו כתב הגנה, כאשר הנתבע לא ירחיב את ירעת הגנתו מעבר לאמור בתצהירו [ראו: בר"ע 36/66 גרינברג נ' אלון, פ"ד כ(3) 3, 4-3 (1966); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 821 (מהדורה אחת עשרה, 2013) (להלן: גורן)]. יתר על כן, תקנות 210 ו-213 לתקנות מקנות לבית המשפט סמכות להתנות את מתן הרשות להיתגונן, או להתיר לנתבע להיתגונן רק לגבי חלק מטענות ההגנה שהעלה בבקשתו [ראו: רע"א 3532/06 עיזבון המנוח יוסף הבי ז"ל נ' בנק הפועלים נ' בנק הפועלים בע"מ [פורסם בנבו] (12.6.2006), פסקה 5 להחלטה; גורן, בעמ' 822; זוסמן סדר הדין האזרחי 694 (מהדורה שביעית, 1995) (להלן: זוסמן)]. לכללים הנזכרים תפקיד כפול – להגשים את מטרתו של סדר הדין המקוצר ומנגד למנוע מן הנתבע להוסיף על נימוקי ההגנה טענות עליהן נימנע מלהצהיר – וייעודם לשמור על האיזון הראוי בין היתרון הדיוני השמור לתובע בסדר דין מקוצר לבין זכות הנתבע להביא הגנתו [ראו: זוסמן, בעמ' 692; ע"א779/87 בליט נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד מד(3) 304, 311 (1990) (להלן: עניין בליט)]".
ברע"א 6760-12 אריה לייזרוביץ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (2014) [להלן – פרשת בנק דיסקונט] הדגיש בית המשפט העליון: "על-פי תקנה 211 לתקנות, משמש התצהיר המצורף לבקשת הרשות להיתגונן ככתב הגנה, וכתב הגנה נוסף אינו דרוש. בקשת המבקש לתיקון כתב ההגנה מהוה למעשה בקשה נוספת למתן רשות להיתגונן, וזאת על סמך נימוקים חדשים. הענות לבקשת המבקש עשויה לסכל את מטרת בקשת הרשות להיתגונן, אשר נועדה לתחוֹם את הדיון ולאפשר את הגנת הנתבע רק ביחס לטענות שעליהן ניתנה הרשות להיתגונן. גם לא דומה מה שנטען בתצהיר שהפך לכתב הגנה, למה שנטען ב'סתם' כתב הגנה, ואין הצדקה לשמוט מן הבנק יתרון דיוני שזכה בו בדין".
[ראו גם רע"א (ת"א) 7535-05-21 ברק עופר נ' הרצוג פוקס נאמן ושות' – משרד עורכי דין, (9.5.21), ת"א (ת"א) 41103-07-17 ישראל שלו ושות' עוורכי דין נ' אריה בר-לב, (2018) רע"א (ת"א) 24552-09-16 אליהו לולו נ' בנק דיסונט לישראל בע"מ, (2016)].
זאת הן נוכח עקרונות היסוד לתקנות החדשות המקשות את שרירי כפות ידיו של בית המשפט עד כדי ש"ידו של בית המשפט קפוצה יותר כשמדובר בבקשות לתיקון כתבי טענות" [רע"א 3510-21 נצר נ' קונפינו (2021)] והן משהוענקה הבכורה הלשונית בתקנה 46 (א) לתקנות החדשות, המדברת בתיקון כתבי טענות, ל:"קיומו של הליך שפוטי ראוי והוגן". באספקלריה זו דומה כי שימוש בהסכמת התובעת לצורך קבלת מתן רשות להיתגונן על סמך גבולות ירעת המחלוקת שגזר הנתבע עצמו בתצהיר ההיתנגדות, ועתירה מצד הנתבע, לאחר קבלת הרשות להיתגונן בהסכמה, להסגת גבולות אלה, אינה ממלאת אחר תנאי ההגינות [ראו רע"א 558-14 מדינת ישראל נ' סכאי (2014), א' גורן, סוגיות בסדר דין האזרחי, מהדורה 13 (2020) בעמ' 326].
...
הנתבע לא טרח להעמיד בתצהיר התומך את הבקשה לתיקון כתב ההגנה אף לא כזית של "תשתית עובדתית מקיפה" לכך שפיצולה של הפעילות העסקית בין התובעת ליבואנית נעדר כל הצדקה לגיטימית כלכלית ומטרתו התחמקות מפירעון חובות לנושים והברחת נכסים, ולכך שככל שיבחר הנתבע להגיש תביעה נפרדת כנגד היבואנית על יסוד טענותיו בדבר כישלון תמורה ביחס לרכב יעמוד בפני שוקת שבורה הנובעת מהתנהלות פסולה כאמור.
במכלול הקשיים המתוארים לעיל לא יוכל עיוות ההתנגדות לתקון ולא יוכל חסרונה להימנות לעניין המבוקש, ודין הבקשה להידחות.
נוכח התוצאה ובראי כלל טעמיה - הנתבע ישלם לתובעת בתוך 30 ימים הוצאות משפט בסך של 2,000 ₪.