גם בעיניין י' ש' הנ"ל דובר בסוגיה של תיקון כתב תביעה בתביעת רשלנות רפואית.
...
אולם במצב הדברים שנוצר, כאשר האחריות להתרחשותה של התקלה אשר בעטיה עובדות המבססות את עילת התביעה נשוא הבקשה נעלמו עד כה מעיני התובעת, מונחת בבירור לפתחה של הנתבעת - אין לאפשר לנתבעת להסתמך על טענת התיישנות.
כפי שציינתי בעניין י' ש' הנ"ל, אעיר גם כאן:
"... לאותה תוצאה סבורני כי היה מקום להגיע גם אם הגוף הנתבע היה מוסד רפואי אחר, כדוגמת קופת חולים, או מבטחתו של מטפל. עם זאת, ראוי לזכור, ולו גם בשולי הדברים, כי הנתבעת בענייננו היא המדינה, שביחס אליה נכונים הדברים אף ביתר שאת. אכן, ההנחיה הגורפת שהוציא בשעתו היועץ המשפטי לממשלה כתוארו אז ח' כהן, לפיה המדינה על זרועותיה השונות, לא תעלה טענת התיישנות ללא אישור היועמ"ש, כבר אינה בתוקף, אולם גם בימינו במקרים רבים נמנעת המדינה מלהעלות טענה של התיישנות [ע"א 5964/03 עיזבון המנוח ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד ס(4) 437, 490 (2006)]. אין כוונתי לומר כי המדינה ורשויות ציבוריות מנועות מלהעלות טענת התיישנות, ודי אם אפנה לדבריו של כב' השופט גרוניס, שם, בעמ' 527 ואילך. דומה כי הכל יסכימו כיום שדין ההתיישנות חל באופן עקרוני גם על תביעות המוגשות כנגד המדינה. אך דומה כי באותה מידה קשה למצוא מי שיחלוק על כך שהעלאת הטענה על ידה צריך שתיעשה לא רק בתום לב - חובה המוטלת כל בעל דין בתחומי המשפט הפרטי - אלא גם בהגינות. כדברי כב' השופטת ע' ארבל, שם, בעמ' 491: "אכן, יש שטענה של התיישנות אינה ראויה לרשות להיטען, ויש שראויה היא להיטען". וכדבריה, מעמדה של הרשות אינו שולל ממנה את הבחירה להעלות טענת התיישנות, אך הוא מחייב אותה "לנהוג בתום לב, בהגינות, בסבירות ובמידתיות בטרם תעשה כן". "
אני סבור כי היא מנועה מלעשות כן.
סיכומו של דבר - הבקשה נדחית.
