לטענתו, היות ואיבד את האמון בבוררת, לא פנה לבוררת בבקשה לתיקון טעות החישוב שנפלה לטענתו בפסק הבוררות ובית המשפט מתבקש לתקן את טעויות החישוב על פי סמכותו מכח סעיף 22(ד) לחוק הבוררות.
...
לטענתו, מדובר בפסק בוררות שניתן על-ידי בורר שלא נתמנה כדין, שהרי חזקה עליו שלא היה מסכים למינוי הבוררת לו ידע שתפר את חובת הנאמנות ותנהג כלפיו במשוא פנים - אין בידי לקבל טענה זו.
מהקביעה כי פסק הבוררות מיום 16.5.2013, הינו פסק בוררות סופי המכריע הן בתביעה והן בתביעה שכנגד, עולה ונובע כי מרבית טענותיו של רובינשטיין בנוגע להתנהלותה של הבוררת, מתייחסות לתקופה שלאחר מתן פסק הבוררות.
הבוררת התייחסה לשאלת ההוצאות וציינה: "... בשים לב לנסיבות, אותן תיארתי בפסק הדין, והנימוקים המפורטים בתגובתו של התובע שכנגד (ברק - ב.ט.), לתגובת הנתבע שכנגד (רובינשטיין - ב.ט.), מכלול ההוצאות בהן נשא התובע שכנגד הינו סביר ואולי אף פחות מסביר. מאותן סיבות אני דוחה את טענתו של הנתבע שכנגד באשר לחישוב היחסי. חמור שהתובע / הנתבע שכנגד מתעלם בתגובתו מכל אותם מרכיבים כמו מורכבות תביעתו, העדרם מלכתחילה של בסיס משפטי ועובדתי לתביעתו על סעדיה השונים, צו המניעה הקבוע והזמני להם עתר, עילות התביעה הרבות שנכללו בכתב תביעתו ונזנחו בסיכומים, טענות הסרק המשפטיות והעובדתיות עמן אילץ את התובע שכנגד להתמודד וכו'. כל זאת בנוסף לאופן ההתנהלות הבעייתי, בלשון המעטה, במהלך הבוררות, אשר כל ניסיון לגמד אותו לא יועיל". הלכה היא כי במסגרת דיון בבקשה לביטול פסק בוררות, בית המשפט אינו נדרש לטענות ערעוריות במהותן, ובאשר לסכומי הוצאות שנפסקו שגם ערכאת ערעור אינה נוטה להתערב בהם, על אחת כמה וכמה.
כפועל יוצא, אני מאשרת את פסק הבוררות שניתן על ידי הבוררת, ד"ר הילה פאר ביום 16.5.2013 ואת הפסיקתא מיום 30.8.2013, ונותנת להם תוקף של פסק דין.
