תיקון טעות בפסק דין במשפט משפחתי

לאחר הגשת חוות הדעת הצהיר ב"כ התובעים בישיבת יום 5.6.2016 כדלקמן: "אני מסביר כי החלק המערבי של חלקה 36 שייך למשפחת מאיוף. המבנה בחלק המזרחי של חלקה 2 שייך למשפחת קדאח. לפיכך, התובעים מוותרים על כל פיצוי בקשר לצנור שעובר בחלק המערבי של חלקה 36....". בישיבת יום 28.9.2022 ובמסגרת ההיתדיינות בבקשה לביטול פסק הדין טען ב"כ התובעים כי גם אם היה ויתור על פיצוי יחסי בהתאם להצהרה המצוטטת לעיל, הרי שהוויתור היה לצורך פשרה בלבד, ומאחר שהתיק לא הסתיים בפשרה אין להתייחס לאמור כויתור כלשהוא מצד התובעים.

מאחר שאין מחלוקת כי פסק הדין אינו מזכיר את הויתור הנ"ל של התובעים, השאלה בה יש לידון כעת היא האם מדובר בטעות שנופלת בגדר סעיף 81 לחוק בתי המשפט? טעות הוגדרה בסעיף 81 לחוק בתי המשפט כדלקמן: "טעות לשון, טעות חישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה". בפסיקה נקבע לא אחת כי בית המשפט מוסמך לתקן טעות בפסק דין כל עוד לא קם מכיסאו, ואם קם כבר מכיסאו הרי שסמכות התיקון של בית המשפט מוגבלת לתיקון טעויות שאינן בגדר שינוי מהותי של פסק הדין.

...

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ומכלול הנתונים הרלוונטיים, ולנוכח העובדה כי לא נטען שנפלה טעות בקביעות העובדתיות והמשפטיות של פסק הדין, אני מוצאת כי אכן נפלה טעות בפסק הדין שמתבטאת בטעות בחישוב שנובעת מכך כי אותו ויתור ביחס לחלקה 36 נעלם מעיניי בהיסח הדעת בעת קביעת הפיצויים, ואלמלא כך אותו ויתור היה מקבל את ביטויו בפסק הדין.

אשר לבקשת התיקון מטעם התובעים בנוגע לשכר המומחה והמודד, בקשה זו דינה להידחות ולו מהטעם כי התובעים לא הגישו לגביה בקשה נפרדת, ובכל מקרה לא כללו אותה בתגובתם לבקשה לתיקון פסק הדין.

באותה מידה, אני דוחה את טענת התובעים כי הוויתור האמור ביחס לחלקה 36 היה ויתור לצרכי פשרה בלבד, מהנימוק כי אותו ויתור לא היה מסויג ולא נכרך בהסכמה כזו או אחרת של הנתבעת, ודי בקריאת נוסח הדברים בפרוטוקול ישיבת יום 5.6.2016 כדי לעמוד על כך. התיקון: בהסתמך על חוות דעתו של המומחה כי בצד המערבי של חלקה 36, קיים צינור ביוב באורך כ-55 מ' במרחק של כ-20 מ' מגבול החלקה (כיוון צפון- דרום בתוך קווי הבניין ובתחום תוואי דרך כורכר מסומנת).

לאור האמור, ולאחר ביצוע ההפחתה המתבקשת נוכח התיקון שאושר, אני מורה על תיקון פסק הדין מיום 24.9.2019 באופן שסכום הפיצוי הכולל שעל הנתבעת לשלם לתובעים יעמוד על סך של 43,225 ₪ (במקום סך של 55,600 ₪).

המבקש טען כי הנאמן הסכים גם הוא כי נפלה טעות באופן החישוב ובהכרעת החוב ולכן הסכים שתוגש לבית משפט קמא בקשה משותפת לתיקון הטעות, היא הבקשה מיום 16.3.2022.

כפי שציין בית משפט קמא, זכות הטיעון של המבקש ביחס לחובות של הנושה כלפיו, בין היתר מכוח פסק הדין בעירעור בבית המשפט לעינייני מישפחה, אינה נפגעת והוא רשאי להביא את טענותיו בהקשר זה במסגרת הליכי ההוצאה לפועל המתנהלים ביחס לחוב המזונות.

...

בסופו של דבר הנאמן נתן הכרעה מנומקת ומפורטת לאחר ששקל ובחן את מלוא טענות הצדדים.

עוד יובהר, כי מעמדתו של הנאמן כפי שהיא עולה מכתבי בית-הדין עולה כי הוא לא הגיע לכלל מסקנה כי נפלה טעות בהכרעת החוב ובחישובים שערך במסגרתה.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית.

ביום 13.3.1996, בעקבות פנייה יזומה של פקיד ההסדר באיזור אל מישפחת פראן, פנו בני המשפחה לבית המשפט המחוזי בחיפה, בבקשה לתיקון הטעות בפסק הדין משנת 1983.

ביום 18.2.1998, הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה דומה לתיקון הטעות, זו הפעם על-ידי רמ"י, וביום 25.3.1998, ניתן פסק דין שבו נקבע כי תחת הרישום השגוי, יבוא בלוח הזכויות שמו של הבעלים, עטאללה פראן.

...

זאת בהתאם להלכה הידועה שנקבעה ברע"א 2267/95 היועץ המשפטי לממשלה במשרד האפוטרופוס הכללי נ' הרטפלד, פ"ד מט(3) 854, 864 (1995), המורה כי תחולת תקנת השוק המעוגנת בסעיף 10 לחוק המקרקעין, טעונה שכלול הקניין בדרך של רישום: "הגנת סעיף 10 לחוק המקרקעין מותנית ברישום הזכות במרשם המקרקעין, ובהיעדר רישום אין זכותם של הרוכשים נהנית מהגנת הסעיף". יוצא אפוא, כי משלא נרשמה זכותו של גרונר במרשם המקרקעין, ואף לא זכותו של כל גורם אחר מלבד משפחת פראן, הרי שהגנת סעיף 10 לחוק המקרקעין כלל לא יכולה לקום.

גם את טענתו של גרונר, לפיה יש לבכר בנסיבות העניין מתן סעד מן הצדק והיושר על פני שורת הדין, החלטתי לדחות.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא בזאת.

טרם יבש הדיו על פסק הדין המאשר את ההסכמה, ביום 21.1.16 הגיש הנתבע "בקשה דחופה לתיקון טעות סופר והחזר אגרת עד" (נספח א' לכתב התביעה) ובמסגרתה נטען שיש לתקן טעות שנפלה בפסק הדין ולקבוע כי המנוח זכאי ל- 33% מעזבון שולמית ז"ל. דיון בבקשה זו נערך ביום 28.2.16, הבקשה נדחתה והמנוח חויב בתשלום הוצאות בסך של 2,500 ₪ על הגשתה (פרוטוקול הדיון וההחלטה צורפו לכתב התביעה שכנגד).

סעיף 54 בפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, קובע כך: פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים: (1) העדות היא של קטין למטה מגיל 14; (2) העדות היא של בעל דין או של בן-זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל דין; (3) העדות היא של אדם המעוניין בתוצאות המשפט לטובת בעל הדין שקרא אותו להעיד; הוראה זו מבטאת את החשש שמא עד שלו אינטרס בתוצאות ההליך, ייטה להציג גרסה המתיישבת עם אותו אינטרס שיש לו בהליך ואפשר גם יסלף את עדותו לשם כך. חשש זה מיתקיים מטבע הדברים בבעלי הדין עצמם, בכאלו להם קרבה משפחתית לבעל הדין ואף בכאלו שלהם אינטרס בתוצאה.

התובעת בקשה לבסס את גירסתה על בקשת הנתבע לתיקון טעות בפסק הדין, אך נמצא שאין באותה בקשה ולו רמז לטעות שעשה הנתבע במתן ההסכמה, כי נטען בבקשה לטעות של בית המשפט, וממילא שהבקשה אשר נוסחה בצורה לקונית נדחתה תוך חיוב המנוח בהוצאות.

...

במצב זה, נמצא שיש לקבל את התביעה שכנגד ולאחר שהנתבע זנח את התביעה להוספת מע"מ לאותו חלק מהעיזבון שקבלה התובעת, יש לפסוק לזכותו סך של 122,584 ₪.

ואשר על כן אני קובע כדלהלן: התביעה אשר הגישה התובעת – נדחית.

התביעה שכנגד אשר הגיש הנתבע מתקבלת, והתובעת תשלם לתובע סך של 122,584 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה שכנגד.

ביסוד הערעורים, החלטות ופסק דין של בית המשפט לעינייני מישפחה בקריות (כב' השופט זיתוני) כדלקמן: החלטה מיום 29.3.20 בתביעת האישה כנגד האיש, לתשלום דמי שימוש בדירה (תמ"ש 29522-03-14; להלן: "תביעת דמי השמוש").

האיש שילם את התשלומים על מנת שהבנק לא יגיש תביעה כספית נגד הצדדים בגין אי עמידה בתשלומי החזר ההלוואה, ובכך האיש היטיב עם האשה שנחסכו ממנה, הן מעורבות בהליכים משפטיים והליכי גביה מאת הבנק, הן תשלום ריבית פיגורים לבנק, והן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. שגה בית משפט קמא בדחותו את בקשת ההבהרה לפסק דין ו/או לתיקון טעות סופר שנפלה בפסק הדין קמא, שהגיש האיש ביום 23.11.22.

...

לפיכך, יש לקבל את הערעור, לבטל את פסק הדין קמא בתמ"ש 7881-03-21, לדון בשני החיובים המקבילים הנובעים מפסק הדין בתביעת פירוק השיתוף, ולחייב את האיש בהוצאות משפט ובשכ"ט, אשר ישולמו ישירות לאשה.

לפיכך, טען האיש בהודעת הערעור כי יש לקבל את הערעור ולחייב את האישה לשלם לאיש את מלוא סכום התביעה בסך של 63,704 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בנקאית בשיעור של 4%, מיום הגשת התביעה (1.3.21) ועד התשלום המלא בפועל, וכן לחייב את האישה בהוצאות ובשכ"ט עו"ד. דיון והכרעה בערעורים ההדדיים בסוגיית המשכנתה: מקובלת עלי טענת האישה כי תביעת האיש בגין חלקה של האישה בהחזרי המשכנתה בעבור תקופה המאוחרת לשבע שנים ממועד הגשת התביעה התיישנה.

קביעתי זו מייתרת את הדיון בתביעת האיש בגין החזרי המשכנתה, ואף את הכרעת בית משפט קמא בתביעה זו. בטענתה של האישה כי קיימים יחסי גומלין בין תביעת דמי השימוש לתשלומי משכנתה, מתפרצת האישה לדלת פתוחה הואיל וגם אני סבורה כי השכר הראוי המגיע לאישה מבטא את ההפרש בין דמי השימוש החודשיים למשכנתה החודשית.

לא מצאנו ממש בערעור האיש לפיו, על תשלומי המשכנתה שעל האישה להשיב לאיש, יש להוסיף ריבית בנקאית.

ואולם, בשים לב לתוצאה אליה הגעתי, במסגרת הערעורים בתביעת דמי השימוש, ומאחר שהצפי הוא שתביעת דמי שימוש תבלע את החיובים בגן דמי המשכנתה, אני מורה על ביטולן של כל קביעות בית משפט קמא בעניין החיוב בהחזרי המשכנתה במסגרת פסק הדין, כאשר תחתיהן יבוצע החישוב בהתאם לאמור בפסק הדין בערעורים ההדדיים בעניין דמי השימוש.

סוף דבר: סוף דבר, אני מורה כאמור בסעיפים 94-85 וסעיפים 101-100 לעיל.