תיקון חוק תגמולים לניצולי השואה ולבני משפחותיהם

התשתית המשפטית-האם הקצבה שמקבל התובע היא בגדר "הכנסה" לפי הוראות חוק הבטחת הכנסה בדיקת זכאות בני הזוג להבטחת הכנסה במשותף נעשית על פי סעיף 6 לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 (להלן – חוק הבטחת הכנסה) אשר קובע: "(א) לבני זוג הזכאים לגמלה תשולם גימלה אחת בלבד, בשיעור המשתלם לפי התוספת השניה או התוספת הרביעית לשני בני זוג, בהתאם להרכב משפחתם". על כן, בהתאם להוראות הדין, אם לתובע הכנסות שמובאות בחשבון, הרי הן משליכות על הזכאות המשותפת של בני הזוג.

גם עיון בסעיף ההגדרות של חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז- 1957 מעלה כי החלטה בדבר מענק שנתי" – החלטה שפורסמה ברשומות בדבר זכאות למענק שנתי, שנתן שר האוצר לפי הצעת הרשות המוסמכת, לגבי מי שחי בתקופת מלחמת העולם השנייה ואינו זכאי לתגמולים לפי חוק זה או לפי חוק הטבות לניצולי שואה;"

כמו כן המחוקק הורה על ביטול ההבחנה בין ניצולי שואה המקבלים קצבה מאוצר המדינה לבין אלו שמקבלים קצבה לפי הסכם עם גרמניה, אולם ביטול זה נעשה רק בנוגע לגימלת סיעוד במסגרת הוראות חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה-1995, אשר תוקן בתיקון 154, התשע"ד-2014, כדלקמן: (3) לעניין הזכאות לגימלת סיעוד ושיעורה לא תובא בחשבון הכנסה שמקורה בקיצבה חודשית המשולמת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים או מכוח סעיף 3 לחוק הטבות לניצולי שואה, התשס"ז-2007 (בפיסקה זו – חוק ההטבות) או המשולמת על ידי מדינת חוץ בקשר עם רדיפות הנאצים ועוזרהם כגון – (א) קצבה כאמור בפסקות (1) ו-(3) להגדרה "קצבה בשל רדיפות הנאצים" שבחוק ההטבות; (ב) קצבה המשתלמת לפי הוראות החוק בדבר תשלום רנטות בשל עבודה בגטו, כאמור בתיקון הספר הששי לחוק הסוצאלי, אשר היתקבל בגרמניה ביום 20 ביוני 2002; (ג) קצבה המשולמת לפי ההסכם עם גרמניה כהגדרתו בחוק ההטבות.

...

על כן גמלה זו אינה חוסה תחת ה"פטור" דלעיל, ומכאן שהחלטת הנתבע לראות בה "הכנסה" לצורך בדיקת זכאות התובע להבטחת הכנסה נעשתה כדין ומשכך אין מנוס אלא לדחות את התביעה.

לסיכום נוכח האמור לעיל, נראה כי אין מנוס אלא לדחות את התביעה.

בעקבות כך, וכמפורט בהרחבה בבג"ץ ידיד, תוקן חוק נכי רדיפות הנאצים באופן שקבע הגבלות משמעותיות על שכר הטירחה שהותר לגבות מניצולי שואה בגין הטיפול בתביעות אלו, ואף נקבעו הוראות נוספות, המסדירות תחולה רטרואקטיבית של הגבלות שכר הטירחה, לרבות על שכר טירחה שכבר שולם, כך שהמטפלים בתביעות נדרשו להשיב את ההפרש בין שכר הטירחה ששולם להם לבין התיקרה שנקבעה בחוק, בכפוף למנגנונים ולהוראות שנקבעו בתיקון.

וכך פסק כב' השופט כהן, בפסק הדין אשר, כאמור, אושר בערכאת העירעור: "כעולה מעדויות המבקשים, התגמולים התקבלו בעקבות ולאור ההחלטה המינהלית. כל אחד מהמבקשים תאר באופן מפורט כיצד מלא את הטפסים בסיוע של נציג האירגון או בני מישפחה וקבלת התגמולים בהמשך. מנגד, חלקה של המשיבה היה בעיקר במילוי הטפסים, כאמור בחלק מהמקרים בשנות ה- 2000 המוקדמות, זמן רב טרם התקבלה ההחלטה המינהלית. תמורת מילוי הטפסים קיבלה המשיבה סכומים משתנים עבור "פתיחת תיק" בסך של בין 50 ₪ לבין 250 ₪ ולעיתים לא גבתה שכר בגין פתיחת תיק (ראו בעיניין זה עדות המשיבה, עמ' 35 לפרוטוקול, וכן עדות ניסים, ששילם לה 250 ₪, עמ' 28 לפרוטוקול).

ויודגש, כי כך נפסק, הגם שבג"ץ היה ער לכך שמגבלת שכר הטירחה שהיתה קבועה אותה שעה בצו, נקבעה לאחר ההחלטה המינהלית ותוך שמחוקק המשנה היה מודע לה. כדברי כב' השופט סולברג בבג"ץ ידיד: "גביית שכר טירחה מופרז, אף אם חוקית היא, לעולם אינה צודקת – קל וחומר בנדון דידן... משעה שהוברר כי קיימת במחוזותינו תופעה מקוממת של ניצול קשישים ניצולי שואה, רובצת לפתחנו החובה למגר תופעה זו בבחינת 'ובערת הרע מקרבך'". העיקרון שהנחה את המחוקק, ואשר היה גם נר לרגלי ביהמ"ש העליון באשרו את התיקון, גורס שככל שתרומתו של עורך הדין היא שהובילה להגדלת התגמולים, יש לפסוק את שכרו בהתאם.

...

ואולם, הנתבעת לא הוכיחה כי אכן הגישה תביעה כאמור, בעקבותיה הוכרה התובעת, והיא בקשה לבסס את המסקנה כי תביעה כאמור אכן הוכרה על הודאתו של התובע בחקירה הנגדית כי התובעים נהנים מהנחה בתשלומי החשמל והמים.

לפיכך מצאתי לקבוע כי טענת הקיזוז לא הוכחה, ודינה להידחות.

סוף דבר אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 4,332 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה.

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ו"ע 39367-01-18 תיק חצוני: ועדת עררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים בפני כבוד השופטת בדימוס רחל גרינברג – יו"ר פרופ' יוסף זהבי – חבר גב' אלה בלאס – חברה עוררת פלוני משיבה הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר פסק דין

בפנינו ערר על החלטת המשיבה לדחות בפעם שנייה תביעה להכרה בזכאות העוררת, גב' דינה ניר, לקבלת תגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז – 1957 (להלן החוק).

באשר לדפי העד שמולאו ע"י הורי העוררת לגבי קרובי מישפחה שנספו בגטו ורשה: דפי העד אינם מעידים כי ההורים היו יחד עם אותם בני מישפחה ומולאו על סמך מידע כלשהוא שהגיע אליהם, מה גם שהורי העוררת לא ציינו בדפי העד היכן הם שהו באותו זמן.

העוררת בחרה שלא לפנות בבקשה לתיקון מקום הלידה ובאשר לאחותה, לא ניתן למצוא כל הסבר סביר לכך שהורי העוררת יצאו בשנת 1945 מפולין לטשקנט על מנת להביא לעולם את האחות, והרי אין מחלוקת לגבי שנת לידתה ומקום הלידה.

...

לאור כל האמור לעיל, המסקנה היא כי לאור מכלול הנסיבות עליהן עמדנו, המסמכים החדשים שבידי העוררת אינם מבססים תביעתה ועל כן אנו דוחים את הערר.

המבקש טוען כי בנגוד למה שנקבע בפסק הדין טפול המבקש בתביעה לא כלל מילוי טופס פשוט בלבד אלא הגשת תביעה מלאה אשר כללה 7 עמודים ובהם טופס תביעה לתגמול, הצהרה חתומה בת 3 עמודים ובהם סיפור רדיפותיה של המשיבה בעת המילחמה, מצבה הבריאותי, פרטים אודות בני משפחתה, וכן הצהרה על תגמול ממקור נוסף, בקשה לקיום ועדה רפואית, כתב ויתור על סודיות וכתב ויתור על הנחה בגין תרופות.

נטען כי לאחר הגדלת אחוזי הנכות וסכום התגמול החודשי לו הייתה זכאית המשיבה, זכאי היה המבקש לפנות למשיבה על מנת שתשלים את מלוא שכר הטירחה המגיע לו על פי ההסכם אך המבקש התקשה לעשות כן עקב היות המשיבה ניצולת שואה קשישה והקושי האנושי לפנות אליה פעם נוספת בדרישת תשלום, אם כי הוא מעולם לא ויתר על המגיע לו. המבקש טוען כי בהתאם להוראת המעבר הנקובה בתיקון 20 לחוק למבקש שמורה הייתה הזכות להשיב למשיבה רבע מ"עודף שכר הטירחה" שנקבע באופן רטרואקטיבי כי הוא שכר שנגבה ביתר.

סבורני, כפי שסבר אף בימ"ש קמא, כי לטענת הקזוז שהעלה המבקש אין עגון בנוסח ההסכם עם המשיבה או בהסכמות בין הצדדים וכי קבלת טענת הקזוז עלולה לרוקן מתוכן את הוראת התיקון לחוק ולהכשיל את תכלית התיקון – הגנה על ניצולי שואה מפני פגיעה מצד הפועלים בעיניינם.

...

דיון והכרעה: לאחר שבחנתי את בקשת רשות הערעור על נספחיה ואת פסק דינו של בימ"ש קמא הגעתי למסקנה כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור.

סבורני, כפי שסבר אף בימ"ש קמא, כי לטענת הקיזוז שהעלה המבקש אין עיגון בנוסח ההסכם עם המשיבה או בהסכמות בין הצדדים וכי קבלת טענת הקיזוז עלולה לרוקן מתוכן את הוראת התיקון לחוק ולהכשיל את תכלית התיקון – הגנה על ניצולי שואה מפני פגיעה מצד הפועלים בעניינם.

בסיכומו של דבר, ומכל הטעמים שפורטו, הבקשה נדחית.

בהתאם לעובדות כתב האישום המתוקן, חצתה המנוחה כביש בעודה רצה במעבר חצייה, זאת כאשר אימה ובני מישפחה נוספים עומדים על נתיב הנסיעה הראשון שעל המעבר (בסמוך לאי תנועה הנמצא במרכז הכביש) ומבקשים לקבל את זכות הקדימה לחצות את חלקו השני של הכביש במעבר החצייה.

אל מול חומרים משפטיים אלה, ובעניינו האישי של נאשם ספציפי זה, הפניתה ההגנה לתסקיר שירות המבחן למבוגרים אשר המליץ על ענישה הכוללת של"ץ כעונש ראוי לנאשם זה. עוד הוגשו מסמכים רפואיים המתארים את מצבו הנוכחי של הנאשם ומהם, על רקע התסקיר, עולה תמונת המצב הבאה: הנאשם הוא ניצול שואה כבן 80 , סב לשבעה נכדים ולשני נינים.

לא בכל פרשה ניתן או צודק לגזור ענישה בהתאם לשיקולי גמול והרתעה.

...

מבלי שאדרש לפער אשר קיים בין פסיקת בית המשפט העליון הנוכחית לפיה הכלל הוא עונש מאסר בפועל כאשר בגרימת מוות ברשלנות בתאונת דרכים עסקינן לבין הענישה אותה אישר בית המשפט המחוזי (חיפה) בפרשות אלה, אקבע כי כאשר ברשלנות ברף בינוני אנו דנים, הרי שענישה הכוללת של"ץ כעונש מרכזי, אינה עונה בעיני על עקרון ההלימה, ולכן עמדה זו של ההגנה נדחית על ידי.

אני סבור כי בפרשה זו משיקולי צדק וגם כדי לאפשר את השלמת שיקומו של הנאשם, נכון יהיה תמהיל ענישה הכולל את עונש המאסר המכסימאלי אותו ניתן לרצות בדרך של עבודות שירות (6 חודשי מאסר), זאת לצד פסילת הנאשם לצמיתות מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה מכל סוג.

חובה על בית המשפט לשפוט משפט צדק גם כאשר תוצאה זו קשה מאד למשפחת קורבן העבירה ובית המשפט תקווה כי משפחת המנוחה תצליח למצוא את כוחות הנפש להבין את השיקולים המורכבים שבבסיס החלטה זו. הנני דן את הנאשם לעונשים הבאים: פוסל הנאשם מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה וזאת לצמיתות.