תיקון החלטה בסמכות בית הדין בתביעת גירושין כרוכה

מאחר שהצו אינו ניתן במסגרת החוק למניעת אלימות במשפחה התשנ"א-1991, אלא במסגרת סמכות בית הדין לידון בתביעת הגירושין ובתביעות הכרוכות בתביעה זו, ומאחר שפסק הדין לחיוב הגירושין חלוט, אין הגבלת זמן לתוקף צו זה. המישטרה מתבקשת לסייע באכיפת צו זה. עם השלמת פסק הדין בתביעה לחלוקת הרכוש, ובהתאם לתוצאת פסק הדין, יהיה מקום לבחון את זכותו של הנתבע להתגורר בדירה לאחר שהתובעת תצא ממנה, וכן לזכותו לדמי שימוש ולהביא לפירוק השתוף בדירה, ואין בצו הנוכחי לקבוע דבר ביחס לתוצאות ההליך.

ועיי"ש בפד"ר ח"א הנזכר שכתבו: "אמנם נראה דחיוב זה שחידש המהרי"ט לחייבו במזונות משום דהיא אגידא גביה ומעוכבת להינשא על ידו, אינו נובע מתנאי הכתובה שהבעל מתחייב בהו ע"י קשר הנישואין, אלא זהו חיוב חדש מתקנת חז"ל שהוא מחויב במזונותיה כל זמן שהיא מעוכבת להינשא על ידו, וכמו במגורשת ואינה מגורשת, דמדין תנאי כתובה אי אפשר להוציא ממנו כלום, ועיין רש"י כתובות צ"ז ע"ב שגם במגורשת ואינה מגורשת כשהיא ארוסה חייב במזונות. וא"כ ה"ה בנמצא בו מום והיא לא ידעה אעפ"י שיש ספק בעצם הקידושין לדעת הבי"ש, מ"מ הוא חייב במזונותיה כל זמן שלא גרשה משום שהיא מעוכבת להינשא על ידו". משמעות הדברים היא שעצם המציאות שבה האישה מעוכבת מלהינשא מחדש מחמת הבעל, גוררת אחריה את חיוב המזונות, ואין מקום לשלול פסיקת מזונות אלו גם אם אליבא דטענות האישה שדינם של הנישואין להתבטל בטענת מקח טעות.

הרב אוריאל לביא – אב"ד הרב מרדכי מזרחי בר אור הרב מאיר פרימן להלן נימוקים להחלטה זו. נימוקים נימוקים הלכתיים לסעיף א' לפסק הדין במקרה הנוכחי בית הדין פסק לחייב את הבעל בגירושין, אך בהיעדר פסיקה המחייבת את הפרדה במגורים עם תום צו ההגנה הוחלט שיינתן צו האוסר על הבעל להכנס לדירה על מנת לאפשר את ביצוע הגירושין.

...

בגמרא במסכת כתובות דף כז: נאמר: "המגרש את אשתו - לא תנשא בשכונתו ... מי נדחה מפני מי. ת"ש, דתניא היא נדחית מפניו, ואין הוא נדחה מפניה, ואם היתה חצר שלה - הוא נדחה מפניה. איבעיא להו היתה חצר של שניהם, מהו ת"ש: היא נדחית מפניו, במאי עסקינן אילימא בחצר שלו, פשיטא ואלא בחצר שלה, והתניא אם היתה חצר שלה - הוא נדחה מפניה, אלא לאו כי האי גוונא. דלמא דאגיר מיגר. מאי הוי עלה, ת"ש הנה ה' מטלטלך טלטלה גבר. ואמר רב טלטולי דגברא קשין מדאיתתא". וכן נפסק בשו"ע אה"ע סי' קי"ט סעיף יא. אך הלכה זו מתייחסת לנסיבות בהם בני הזוג כבר התגרשו בהסכמה על הגירושין אך ללא הסדרת המגורים הנפרדים, או בהעדר הסכמה על הגירושין ולאחר חיוב אחד מהם בגירושין, ומיד לאחר סידור הגט מתעורר האיסור למגורים משותפים באותה חצר, ומוטל על בית הדין לקבוע מי נדחה מפני מי. בנסיבות אלו, מיד לאחר שמסדרים את הגט המחויב ניתנת ההוראה המתאימה לאותו בן זוג המחויב לצאת ולעבור למקום מגורים חילופי.

וגם בהעדר הסכם, אין מנוס ואף מוטל על בית הדין כבר כעת, עוד בטרם סידור הגט, להורות ביחס למגורי אחד מהם מחוץ לבית.

הכרעה בשאלת מי נדחה לאחר שקבענו את המסקנה הנ"ל, בכל מקרה שבו בני הזוג עדיין תחת אותה קורת גג ואין הסכמה על פירוד, עם מתן פסק הדין לחיוב הגירושין, עלינו לדון בכל מקרה לגופו, על מי מבני הזוג מוטל לעזוב ולעבור למקום מגורים חילופי.

כללי הלכה זו התבארו בספר שער משפט סי' קע"א סק"ד ובתשובתו שבספר נחלת אבות סי' לא. שם התבאר כי בנסיבות שבהן כח שני בני הזוג שווה, ולכאורה לא ניתן להוציא אחד מהם מהבית כתוצאה מהגירושין, אין מנוס אלא להעדיף אחד מהם על יסוד שיקול מסוים שבכוחו להביא להכרעת הכף להעדפת אחד מהם.

האיש אמר, ולפי ההקשר וההמשך נאמרו הדברים בזיקה לתביעת הרכוש "היא כורכת תביעה שממציאה ולא הגישה". הצדדים הגיעו להסכמה שתועדה בפרוטוקול, ושברקע לה כפי הנראה המחלוקת האמורה, "שאם הסמכות לידון ברכוש תהיה של בית הדין אז הצדדים מקבלים עליהם שבית הדין ידון לפי זכויות וחובות של חוק יחסי ממון". בית הדין אישר הסכמה זו בהחלטה לפרוטוקול, במקביל העלו הצדדים על הכתב הסכם שבו נאמר כי הם מסכימים להתגרש, האשה מוחלת על כתובת ושאר התביעות יידונו לאחר הגירושין – ללא שייאמר היכן יידונו.

כתב תביעה מתוקן הגיש המערער לבית המשפט רק בכ' באדר (4.3) – שבועיים לאחר הדיון בבית הדין שבו עלתה התביעה כאמור, ומכאן: אם גם נקבל את הטענה כי כתב התביעה שהגישה המשיבה אינו עולה כדי כתב תביעה כרוכה ואינו מקים את סמכות בית הדין לידון בחלוקת רכושם של הצדדים, הרי במקביל יש לומר כן במשנה תוקף בנוגע לכתב התביעה הראשון שהגיש המערער לבית המשפט שלגביו אף קיימת החלטה שיפוטית שקבעה כי לוקה הוא בחסר כאמור, ואם כך ייאמר הרי תהיה התוצאה כי קנה בית הדין את הסמכות – גם אם לא מעת הגשת התביעה – משעה שעלתה התביעה הרכושית במהלך הדיון בבית הדין, ועדיין קודם להגשת התביעה המתוקנת לבית המשפט.

...

לאחר בחינת הטענות האמורות באנו למסקנה כי דינו של הערעור להידחות.

סוף דבר: הערעור נדחה.

המערער ישלם למשיבה הוצאות משפט בסך של 10,000 ש"ח שייגבו מן הערובה להוצאות שהפקיד בקופת בית הדין.

נציין בקצרה, כי המדובר הוא בהליך שהחל בתביעת גירושין וכל הכרוך בה שהגישה האשה כנגד האיש ביום 29.9.2020.

נציין כי בהחלטה זו, הורה בית הדין לשם הזהירות כי חומרי החקירה יועברו אליו תחילה באופן חסוי, במסגרת סמכותו ובהתאם להוראת סעיף 11א לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים) התשט"ו-1955 (להלן: "חוק הראיות והגנת ילדים").

כך גם כתבה המדינה בעמדתה: "המחוקק אף מצא להבחין בסעיף 6 לחוק הגנת ילדים, בין סמכותם של עו"סים לפי חוק הנוער ועו"סים לפי חוק הסעד, המוסמכים לקבל העתק חקירות ילדים, לבין עו"סים לסדרי דין שאף שהנם אמונים על מתן המלצות לבית המשפט בכל הנוגע לסכסוכי משמרות הם אינם נכללים במסגרת הגורמים המוסמכים לעיין בחומרים אלה". עוד חשוב להבהיר כי נושא הסדרי השהות והחזקת הילדים כעניין "הכרוך מעצם טיבו וטבעו בהליך הגירושין" (ע"א 8/59 גולדמן נ' גולדמן, פ"ד יג (2) 1085, 1091; ביד"מ 1/60 וינטר נ' בארי, פ"ד טו (2) 1457, 1467; בע"א 184/75 דויטש נ' דויטש, פ"ד כט (2) 525, ועוד) קשור באופן הדוק ומהותי למצב היחסים השורר בין ההורים לילדיהם, וכי על בית הדין לקבל לידיו את כל המצע העובדתי הדרוש לעניין.

...

בית הדין שמע את טענות הצדדים, ולאור ההכחשות ההדדיות והטענות הקשות של ההורים זה כנגד זה מצא בית הדין לנכון למנות לעניין כגורם מקצועי ומוסך לבירור הדברים, את ד"ר יעקב סגל, פסיכולוג חינוכי והתפתחותי, המתמחה בטיפול במשפחות במצבים מורכבים מעין אלה.

החלטה זו תעסוק בשאלה האם הסמכות העניינית לידון בתביעת מזונות קטינה מסורה לבית המשפט לעינייני מישפחה (להלן: "בית המשפט") או שמא לבית הדין הרבני (להלן: "בית הדין").

הילכת שרגאי לא חלה במקרה הזה משעה שהתביעה לגירושין הוגשה על ידי התובעת והיא לא טענה את הטענה בדבר חוסר הסמכות של בית הדין בהזדמנות ראשונה.

ההסכם אומנם אינו הסכם מחייב מכיוון שהוא לא אושר על ידי בית הדין ראו: ס' 24 לחוק הכשרות המשפטית ואפוטרופסות תשכ"ב – 1962 בכל הנוגע לחלוקת זמני השהות וס' 12 (א) לחוק לתיקון דיני מישפחה (מזונות) תשי"ט 1959 בכל הנוגע למזונות הקטינה ואולם, חתימת התובעת על ההסכם, מ'ת שהבינה 113 , ע"א 1548/96 בנק 5 ( את תוכנו והסכימה לאמור בו ראו: ע"א 467/64 שויץ נ' סנדור, פ"ד יט( .

במילים אחרות, התובעת האמינה כי ניתן לכרוך מזונות הקטינה לתביעת גירושין והטענה כי עצם הגשת תביעת גירושין כרוכה לפני לידת הקטינה יש בה כדי לדחות את הכריכה היא בבחינת טענה סותרת בעל דין הטוען טענה מסוימת מושתק – במצבים מסוימים – מלטעון טענה הפוכה בהליך אחר ראו: ע"א 810/17 גיל באישה נ' סמי גרדג' ואח' מיום 31.10.18 (פורסם בנבו).

...

(559 ( איגוד לישראל נ' לופו, פ"ד נד ( טוענת התובעת כי העובדה שלא הסכימה לסמכות של בית הדין נלמדת מעצם הגשת הערעור על פסק הדין של בית הדין הקובע כי הסמכות לדון במזונות הקטינה מסורה לו. אינני מקבל טענה זו. ראשית, פסק הדין הקובע את עניין הסמכות ניתן ביום 25.09.19 .

לאור כל האמור לעיל אני קובע כי התובעת הסכימה לסמכות של בית הדין לדון במזונות הקטינה.

8 118 ( מכל הטעמים דלעיל כמו לאור הלכת פלמן ראו: בג"צ 8497/00 פייג-פלמן נ' פלמן, פד"י נז ( הקובעת עיקרון כיבוד ערכאות הדדי ולפיו כאשר אחת משתי הערכאות – בית הדין או בית המשפט– קנתה סמכות לדון בעניין שנתבע בפניה כדין, הערכאה האחרת לא תיזקק לאותו העניין אף אם נתונה לה סמכות שיפוט מקבילה, אני קובע כי הסמכות לדון בעניין מזונות הקטינה מסורה לבית הדין.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק ‏1400211/6 בבית הדין הרבני האיזורי תל אביב יפו לפני כבוד הדיינים: הרב צבי בן יעקב – אב"ד התובע: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד גיא שדה יטח) הנתבעת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד נטלי קדוש) הנידון: סמכות לידון בעינייני הרכוש כשיש הסכם ממון שאושר בבית משפט החלטה

באשר לנימוק השלישי – גם אם הצדדים היו כותבים במפורש בהסכם הממון שאישרו, שהסמכות נתונה לבית המשפט, הרי שמשהוגשה תביעת גירושין כרוכה, הסמכות נתונה לבית הדין.

כך נאמר בבג"ץ 6866/03 וקנין נ' ביה"ד הרבני האיזורי נתניה: "מעבר לנדרש, נעיר כי לגופם של דברים, טענתו המרכזית של העותר בפנינו הייתה כי בית-הדין הרבני האיזורי לא היה מוסמך לידון בתביעת המשיבה למזונותיה. זאת, בהיתחשב בהסכם ממון בין בני-הזוג שאושר על-ידי נוטריון טרם נישואיהם בהתאם לסעיף 2(ג1) לחוק יחסי ממון בין בני-זוג, התשל"ג- 1973. לטענת העותר, בסעיף 20 להסכם האמור הסכימו בני-הזוג כי סמכות-הדיון בעינייני המזונות תהא נתונה לבית-המשפט האזרחי בלבד ולא לבית-הדין הרבני. מנגד, טענה המשיבה כי מאחר והסכם הממון לא הוגש לאישורה של ערכאה שיפוטית, אין בתנית השיפוט לעניין מזונותיה כדי לחייבה. טענה זו של המשיבה דינה להדחות; סעיפים הסכמיים שעניינם במזונות האשה - להבדיל מענייני רכוש בין בני-הזוג - עשויים להיות בעלי תוקף מחייב אף בלא שאושרו כלל, קל וחומר כאשר ההסכם אושר על-ידי נוטריון שוידא כי בני-הזוג ערכו אותו בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו (ראו והשוו: סעיף 12(ב) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט- 1959, הקובע כי הסכם בדבר מזונות בגיר ניתן לאישור בית-המשפט, אך אינו חייב בכך). לפיכך, צודק בא-כוח העותר בטענתו העקרונית לפיה כאשר הסכם בין בני-זוג קובע באופן ברור ומפורש כי הסמכות בעינייני מזונות האשה תהא נתונה בידי ערכאה מסוימת - בית-המשפט לעינייני מישפחה או בית-הדין הרבני - משמעות הדבר היא כי האשה עשתה שימוש מראש בזכות הברירה הנתונה בידה לפי סעיף 4 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג- 1953." אך דומה כי דיעה זו שנאמרה בלי לידון ואף בלי לאזכר את פסק הדין בפרשת אהרון, ראויה לעיון מחדש.

הוראת סעיף 3 לחוק השיפוט הנה קוגנטית, ולפיכך, תניית שיפוט בהסכם מוקדם השוללת את סמכות בית הדין הרבני לידון בתביעות שנכרכו בכנות וכדין בתביעת גירושין כנה, אינה בת תוקף.

...

אמנם מצאנו כי בהערת אגב של בית המשפט העליון, שאינה בבחינת תקדים מחייב, הובעה הדעה שכאשר הוסכם במפורש כי עניין המזונות יידון בבית המשפט האזרחי, יש ללכת אחר ההסכם.

כך נאמר בבג"ץ 6866/03 וקנין נ' ביה"ד הרבני האזורי נתניה: "מעבר לנדרש, נעיר כי לגופם של דברים, טענתו המרכזית של העותר בפנינו הייתה כי בית-הדין הרבני האזורי לא היה מוסמך לדון בתביעת המשיבה למזונותיה. זאת, בהתחשב בהסכם ממון בין בני-הזוג שאושר על-ידי נוטריון טרם נישואיהם בהתאם לסעיף 2(ג1) לחוק יחסי ממון בין בני-זוג, התשל"ג- 1973. לטענת העותר, בסעיף 20 להסכם האמור הסכימו בני-הזוג כי סמכות-הדיון בענייני המזונות תהא נתונה לבית-המשפט האזרחי בלבד ולא לבית-הדין הרבני. מנגד, טענה המשיבה כי מאחר והסכם הממון לא הוגש לאישורה של ערכאה שיפוטית, אין בתנית השיפוט לעניין מזונותיה כדי לחייבה. טענה זו של המשיבה דינה להידחות; סעיפים הסכמיים שעניינם במזונות האישה - להבדיל מענייני רכוש בין בני-הזוג - עשויים להיות בעלי תוקף מחייב אף בלא שאושרו כלל, קל וחומר כאשר ההסכם אושר על-ידי נוטריון שוידא כי בני-הזוג ערכו אותו בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו (ראו והשוו: סעיף 12(ב) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט- 1959, הקובע כי הסכם בדבר מזונות בגיר ניתן לאישור בית-המשפט, אך אינו חייב בכך). לפיכך, צודק בא-כוח העותר בטענתו העקרונית לפיה כאשר הסכם בין בני-זוג קובע באופן ברור ומפורש כי הסמכות בענייני מזונות האישה תהא נתונה בידי ערכאה מסוימת - בית-המשפט לענייני משפחה או בית-הדין הרבני - משמעות הדבר היא כי האישה עשתה שימוש מראש בזכות הברירה הנתונה בידה לפי סעיף 4 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג- 1953." אך דומה כי דעה זו שנאמרה בלי לדון ואף בלי לאזכר את פסק הדין בפרשת אהרון, ראויה לעיון מחדש.