תיקון דוחות מס הכנסה של עיזבון

בדו"ח עצמי שהגיש למשיב ביום 24.1.2005 לשנת המס 2003, דיווח פיינגולד על רווח הון בגין מכירת המקרקעין, אך ביום 8.3.2005 ביקש לתקן את הדו"ח שהוגש ולהכיר לו בהפסד הון בסך של כ-2,695,800 ש"ח, שהנו סכום התמורה השקלית שהתקבלה כתוצאה ממימוש השיעבוד על המקרקעין.

לחלופין טוען המשיב כי גם אם אכן ניתן צו פירוק נגד החברה בשנת 2002 אין בכך כדי להועיל למערערים, שכן בהתאם לחוזרי נציבות מס הכנסה ולפסיקת בתי המשפט המחוזיים בעקבות הילכת גולדשטיין, על מנת שפקיד השומה יכיר בהפסד הון שניגרם לנישום בגין מימוש ערבות (או שעבוד בעניינינו), עליו להוכיח שאין כל אפשרות לגבות את החוב מן החייב.

...

ממצאי עובדה אלו תומכים במסקנה המשפטית אליה הגיע בית המשפט המחוזי לפיה בענייננו אין תחולה להלכת גולדשטיין ואין להכיר לפיינגולד בהפסד הון.

ואולם, לא מצאנו כי יש בטענה זו כדי לשנות מן המסקנה אליה הגענו וזאת בהינתן הנימוק החלופי שהעלה בית משפט המחוזי בהקשר זה (ראו פסקה 23 סיפא לפסק דינו של בית המשפט המחוזי) וכן בהינתן התמיהה אשר לא מצאה מענה בטיעוני המערערים אותה העלה המשיב בטיעוניו - הכיצד זה ביקשה החברה ב-8.11.2001 להכיר בה כ"חברה משפחתית" לפי סעיף 64א לפקודה ובפיינגולד כנישום המייצג שלה, אם באותה עת כטענת המערערים כבר נקלעה החברה להליכי חדלות פירעון והפסיקה כל פעילות עסקית? ובהעדר מענה, נראה כי התנהלות תמוהה זו מצד החברה ופיינגולד מחזקת אף היא את המסקנה בדבר היתכנות ביצוע הקיזוז גם במצב של חדלות פירעון.

אשר על כן הערעור נדחה.

בדו"ח המתוקן לשנת 2005 שנילווה לבקשה, כך טענו התובעים, הם כללו את ההכנסה הנזכרת, בסך של 633,691 ₪, וקיזזו ממנה את כלל ההפסדים נכון לאותה שנה: הן את הפסדי המנוח עצמו עד פטירתו בחודש ספטמבר (שעמדו כאמור על סך של 572,804 ₪); והן את הפסדי נכסי העזבון מלאחר פטירת המנוח ועד סוף אותה שנה (שעמדו כאמור על סך של 118,629 ₪).

ממילא, כך טענו התובעים, יש להחזיר להם את המס שנוכה מן ההכנסה מקופת הגמל לפיצויים, שכן לאחר קזוז ההפסדים הנזכרים בדו"ח המתוקן לא אמורה להיות חבות במס בעטיה של הכנסה זו. התובעים אף העלו טרוניות כלפי היתנהלות הנתבעת, שלשיטתם לא השיבה עניינית לבקשתם לאורך שנים, תוך שגורמים בנתבעת הפנו אותם זה לזה, והמליצו להם לנקוט הליכים שונים ללא תוחלת.

ה(2)(2) האם היה על הנתבעת לפעול ביחס לדו"ח לפי סעיף 145(א)(2) לפקודת מס הכנסה? גם אם הדו"ח המתוקן "נימסר" במובן הפיסי, ספק רב אם היה על הנתבעת לראות בתובעים, באמצעות מיצגיהם, כמי שעומדים מאחוריו, באופן שיחייב אותה לפעול מכוח סעיף 145(א)(2) לפקודה.

...

מן הטעמים שפורטו הגעתי למסקנה שהנתבעת אינה מחויבת לעשות כן. בנסיבות אלה, התובענה במתכונתה זו נדחית.

לחילופין, קבעתי כי אף אם יקבע, כי יש להותיר לך לכלול בדוחותיך הפסדים מועברים מעסק שנכללו בדוחות של אביך המנוח, הרי שיש לתקן את גובה ההפסד המועבר, כך שיעמוד על סך של 1,720,121 ₪ במקום 2,618,420 ₪ (ובהתאם חלקך בהפסד הנ"ל יעמוד על סך של 573,384 ₪ במקום 827,807 ₪), וזאת בהתאם להסכם פשרה מיום 24/3/11 שנחתם עם פקיד שומה גוש דן, וכעולה ממכתבו של ב"כ אביך המנוח מיום 3/11/15 הרצ"ב".

בשנת המס 2012 דיווחו פביו יחזקאל מלכסון אנגל וגב' מלכסון (להלן: "מישפחת מלכסון") על הפסד עסקי בשל הוצאות שניכו מהכנסותיהם ובנוסף דרשו לכלול בדו"ח המס הפסדי הון והפסדים עיסקיים שצבר המנוח מכוח ירושתה של גב' מלכסון.

מהוראות סעיף 120 לפקודה, נראה כי לצורך מס הכנסה, מבחין המחוקק בין תקופת חייו של נישום שנפטר לבין התקופה שלאחר מותו, ובהתאם בסעיף 120 (א) לפקודה, נקבע כי נציגו האישי החוקי של הנישום שנפטר חייב במס בו חייב הנישום שנפטר בגין התקופה שעד יום מותו, ובסעיף 120 (ב) לפקודה, נקבע כי לאחר פטירת הנישום תהיה הכנסתו החייבת של עיזבון הנישום שנפטר הכנסתו של כל אחד מיורשיו כדי חלקו, ראה ע"א 494/66 דוד בן אריה ואח' נ' פקיד שומה כפר סבא (פורסם במיסים).

...

זאת ניתן ללמוד מהרישא, בה נקבע: "סכום שלא ניתן לקזזו, כולו או מקצתו, כאמור בסעיף קטן (א), בשנת מס מסוימת...". משסעיף 92 (א) לפקודה, נוקט בלשון: "סכום הפסד הון שהיה לאדם", מתחייבת המסקנה לפיה גם סעיף (ב) לפקודה, הקובע הוראות משלימות להסדר קיזוז ההפסדים שבסעיף 92 (א) לפקודה, מתייחס לאותו "אדם", וכבר אמרנו שהמונח "אדם" אינו כולל יורש.

נוכח כל האמור עד כאן, נראה כי אין להתיר למערערים לקזז את ההפסדים מעסק והפסדי ההון שהיו למנוח, וככל שיש טעמים להתיר קיזוז כאמור, על המחוקק לדון בעניין ולפעול לתיקון הוראות הפקודה כפי שימצא לנכון.

סוף דבר הערעורים נדחים.

זאת, כיוון שלא כללו את ההכנסה שראוי היה לייחס למערער מתוקף היותו חבר נישום בחברה משפחתית – המערערת, אשר דוחותיה שלה, הוגשו כולם רק במחצית השנייה של שנת 1993.

בית המשפט קמא מצא גם כי פירוש זה מתיישב עם תכלית החקיקה, שכן אין סיבה הגיונית אשר תצדיק הבחנה בין תחולת סעיפים 147(א)(2) ו-(3), אשר שניהם מגבילים את הסמכות שהייתה מסורה לנציב ערב התיקון, ולכן המחוקק סבר כי ראוי ליתן לנציבות מס ההכנסה זמן להתארגנות לקראת החלתם.

...

לאחר בחינה מקיפה של דברי כל העדים הרלוונטיים שהופיעו בפני בית המשפט, והתעמקות בראיות שהוגשו אליו, הגיע בית המשפט קמא למסקנה כי אין ספק כי ההחלטות הרלוונטיות נתקבלו על ידי הגורמים שהוסמכו לכך על ידי נציב מס הכנסה, אף שלא הם שחתמו על השומות.

על סמך חומר הראיות, הגיע בית המשפט למסקנה כי ההכנסה השנוייה במחלוקת לא הייתה דיבידנד.

בקשר לטענות אלה ביחס לכספים שנתקבלו מאת חברת לב אילת בע"מ, לא מצאנו סיבה לחרוג ממנהגה של ערכאת הערעור שלא להתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, ולפיכך, דינן של טענות אלה להדחות.

סוף דבר, הערעור נדחה.

אימתי יסטה בית המשפט מחישוב הפיצויים על פי שיטת הידות בעניין חישוב אובדן התמיכה בתלויים או אובדן כושר ההשתכרות בשנים האבודות? מה בין טענת זיוף לטענת מרמה מבחינת נטל ההוכחה בעיניין דוחות ההכנסה של המנוח? האם לאור הלכת בלומה מן יש לנכות את מס ההכנסה טרם הגבלת השכר לתקרת ההכנסה המרבית? אלו עיקר השאלות המתעוררות בתביעה שלפני.

הדרך שנמצאה היא בתיקון חוק הפיצויים על-ידי חישוב הפיצויים לאחר ניכוי מס הכנסה בשיעור של 25 אחוזים.

חישוב הפצוי נעשה על פי הכנסתו של המנוח בנכוי ידה, כך שכאשר מחולקת הקופה המשותפת למספר רב יותר של ידות, כבתביעת העזבון, הרי ששיעורה של כל ידה פוחת ועל כן הסכום ממנו נגזר הפצוי גבוה יותר.

...

לאור האמור, אני דוחה את תביעת התובעים בראש נזק זה. הלכת הגבוה מבין השניים 34.

לאור כל האמור אני פוסק לתובעים סך של 2,036,243 ש"ח, על פי הפרוט הבא: פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות בשנים האבודות-2,399,745 ₪.

לאור האמור התביעה מתקבלת, כמפורט לעיל, ואני פוסק לתובעים סך של 2,036,243 ש"ח, נכון ליום מתן פסק הדין.