תיק נקבע לדיון מהיר, הצדדים לא התייצבו לדיון

הצדדים לא הגיעו להסכמות כוללות בתיק, ובשל כך נקבע דיון נוסף ליום 15/09/2022.

בכך ביקש המחוקק לאפשר היתמודדות מהירה ומעשית של רשויות המינהל עם תופעת הבניה הבלתי חוקית ולמנוע קביעת "עובדות בשטח". בהתאם להוראת סעיף 221 לחוק ניתן להורות על מתן הצוו כלפי "עבודה אסורה", כלומר בינוי ללא היתר, ובילבד שלא חלפו שישה חודשים למן סיום העבודה האסורה.

יש להוסיף כי ב"כ המבקש לא ביקש לחקור את המפקח בדיון שהתקיים ביום 12/05/2021, אשר התייצב לדיון ואף הוסיף פרטים לבקשת ביהמ"ש כפי נרשם בפרוטוקול.

...

מסקנתי היא המשיבה היתה מוסמכת להורות על הריסת העבודות נשוא צו ההריסה, ואין הצדקה לעיכוב ביצוע הצו לתקופה נוספת כלשהי, גם בשים לב לפרק הזמן שחלף מאז הוגשה הבקשה ועד היום.

סוף דבר: הבקשה לביטול ועיכוב צו ההריסה המנהלי נדחית.

לפיכך, אני מורה על החזרת הפקדון על פירותיו למבקש באמצעות ב"כ המבקש.

השופט רועי פוליאק בקשת רשות ערעור על החלטות ביניים שניתנו בהליך דיון מהיר (ד"מ 7956-08-22) על ידי מספר מותבים, אשר בגדרן בוטלה החלטה על מחיקת התביעה שהגיש המשיב נגד המבקשת עקב אי התייצבות וההליך הועבר מבית הדין האיזורי תל אביב לבית הדין האיזורי באר שבע.

בבית הדין האיזורי תל אביב נערך דיון מוקדם בתביעה (הרשמת מירב שמחיוף) לאחריו נקבע התיק להוכחות.

דיון והכרעה תמצית ההחלטה וההיבט הדיוני לאחר שעיינתי בבקשת רשות העירעור ובהשתלשלות העניינים המלאה, הגעתי לכלל מסקנה לפיה על מנת לקדם את תכלית הדיון המהיר ולחסוך בהוצאות נוספות לצדדים, יש מקום לדחות את הבקשה אף ללא קבלת עמדת המשיב.

כפועל יוצא מכך קבע המחוקק, כי – בנגוד לפסק דין בהליך "רגיל" – פסק דין בהליך של דיון מהיר אינו מצמיח זכות ערעור, אלא הגשת ערעור כפופה לקבלת רשות (ראו: סעיפים 31(ב) ו – 31(ד), בהתאמה, לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969; השוו: סעיף 64 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הקובע כלל דומה לתקיפת פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות).

...

דיון והכרעה תמצית ההחלטה וההיבט הדיוני לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובהשתלשלות העניינים המלאה, הגעתי לכלל מסקנה לפיה על מנת לקדם את תכלית הדיון המהיר ולחסוך בהוצאות נוספות לצדדים, יש מקום לדחות את הבקשה אף ללא קבלת עמדת המשיב.

הנה כי כן, גם אם הנימוק להעברת הדיון שגוי וההחלטה התקבלה במותב חסר וללא שמיעת בעלי הדין, התוצאה היא כי הדיון הועבר מבית דין נטול סמכות מקומית לבית דין שמסורה לו סמכות מקומית.

סוף דבר – בקשת רשות הערעור נדחית.

רקע: בפניי שתי תביעות בסך 50,000 ₪ כל אחת מהן, שהגישו התובעים, בני זוג, כנגד הנתבע, תאגיד בנקאי (להלן: "הבנק"), בעילה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, במסלול דיון מהיר.

לאחר שהצדדים לא הגיעו להסכמה על הפניית המחלוקת לגישור, הסדר דיוני בהתאם להצעה האמורה הוגש ביום 12.3.23, וניתן לו תוקף של החלטה.

תקנות 3 ו-4 לתקנות נתוני האשראי קובעות מהם נתונים ונסיבות "המעידים באופן מובהק על כך שהלקוח אינו עומד בפרעון תשלומים" לעניין סעיפים 22 ו-35 לחוק בהתאמה, וביניהם: קיומו של תיק הוצאה לפועל בסכומים שנקבעו בתקנות; נתון בדבר חוב של לקוח אצל תאגיד בנקאי, מנפיק כרטיס חיוב או מקור מידע, כשסכום החוב מעל 10,000 ₪ ונפתחו בשלו הליכים בבית-משפט, וקיומו של נתון מתאגיד בנקאי בנוגע להתראות בשל סרוב שיקים לפי סעיף 2(א1) לחוק שיקים ללא כסוי, ובילבד שטרם חלפה שנה ממועד משלוח ההתראה, הוא הנסיבה הרלוואנטית לדיון בעיניינם של התובעים.

אין מחלוקת בין הצדדים כי בבסיס דיווח זה עומד מידע שגוי שנימסר לבנק ישראל מאת הבנק, לפיו בתקופה הנדונה, עשרה שיקים שנמשכו מחשבון התובעים סורבו מחמת אי כסוי בחשבון, ובשל כך הוטלה על החשבון ההגבלה מכוח חוק שיקים ללא כסוי.

...

מן המקובץ לעיל עולה כי לא הוכח בפניי בנסיבות כי דיווח הבנק בנוגע להגבלה מכוח חוק שיקים ללא כיסוי, לגבי התובעת היה "שגוי באופן קיצוני", "שקרי", שגרם לתובעת, כטענתה, לנזק קיצוני בחומרתו, גם לא הוכח כי דיווח זה הוא שהוביל לחיווי אשראי שלילי בעניינה.

אשר על כן, התביעה נדחית.

אני קובעת כי התובעים ישלמו לנתבע הוצאות בסך 4,000 ₪, בתוך 30 ימים מיום שיתקבל בידיהם פסק-הדין, שאם לא כן, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מאותו המועד ועד ליום התשלום המלא בפועל.

התיק נקבע לשמיעת הראיות.

הנתבע 1 לא התייצב לדיון שנקבע ובנסיבות אלו נקבע דיון נוסף והנתבע חויב בהוצאות בין דיון הסרק.

דיון והכרעה האחריות לתאונה בהודעה שמסר הנתבע 1 לנתבעת 2 ציין הנתבע 1 כי "פניתי בצומת שמאלה, לא ראיתי את הרכב שנסע בכביש הראשי, נכנסתי לנתיב שלו והתנגשתי ברכבו". בחקירתו העיד התובע כי "נכנסתי לצד שלי, הוא ניכנס כאשר יש שלט זכות קדימה, אני עצרתי והוא לא עצר, הוא נתן לי מכה בגלגל הקידמי וגרר אותי עם הטמבון שלו". התובע נישאל מדוע לא כתב בטופס ההודעה מטעמו כי הוא היה בעצירה בעת קרות התאונה והוא השיב "אמרתי הכל, אולי לא רשמו" בהמשך לכך העיד "אני ראיתי אותו לפני שקרתה התאונה ועצרתי, הוא לא עצר." עוד העיד התובע כי שדה הראיה בצומת טוב ועניין זה נראה היטב גם בתמונות הצמתים (הצדדים חלוקים על הצומת בו ארעה התאונה) כפי שהוגשו.

סיכומו של דבר, מכל האמור לעיל הגעתי למסקנה כי האחריות לתאונה מוטלת במלואה על הנתבע 1 וכי אין להטיל על התובע, אשר נסע בנתיבו כדין ולא הוכח שנסע במהירות שאינה תואמת את תנאי הדרך, אשם תורם.

...

טענה זו לא הוכחה והיא נדחית.

התוצאה היא אפוא כי הטענה להיעדר כיסוי ביטוחי נדחית.

בנסיבות אלו הרי שהתובע הוכיח די הצורך את הנזק שנגרם לו. סיכומו של דבר לנוכח האמור אני מקבל את התובענה במלואה ומחייב את הנתבעים 1 ו- 2, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסכומים הבאים: סך של 42,199 ₪ בגין הנזקים שנגרמו לתובע בעקבות התאונה.

לדיון ההוכחות הראשון שנקבע ליום 24.04.22 התייצבו הצדדים וב"כ התביעה הודיע כי ד"ר כץ שהוזמן להעיד מטעמו מסר לו כי אינו יכול להגיע בשל מחלה ולפיכך הוסכם בין ב"כ הצדדים כי עדי התביעה יעידו בדיון ההוכחות שהיה קבוע עבור עדי ההגנה ביום 04.05.22.

המומחית מטעם נתבעת 1 בתחום רפואת המשפחה לא התייצבה אף היא בשל מחלת נכדה שהיה במצב קשה ביום הדיון, ושלמרבה הצער נפטר ביום למחרת.

טענות הצדדים לטענת ב"כ התובע המלומד נתגלתה תרמית בהתנהלות ההגנה היורד לשורש העניין, לאחר שלידיו הגיע מייל מיום 17.09.20 בו מציין פרופ' בטלר המומחה מטעם הנתבעת כי קיימת רשלנות בתיק, אך לאחר מכן הגיש חוות דעת ולפיה אין רשלנות בתיק זה. כשנשאלה ב"כ נתבעת 1 במהלך דיון קדם משפט מיום 21.06.21, השיבה כי ישנו מייל כזה.

בנוגע לבעיית הדופק הנמוך שלח ד"ר בודו את התובע למרפאת טרם הקרובה למרפאת נתבעת 1, על מנת לקבל טפול מהיר בנוזלים ולבצע צילומים ובדיקות דם, וזאת לאחר עריכת דיון עם התובע ואישתו בדבר היתרונות והחסרונות בין האפשרות להפניה למיון לבין האפשרות להפניה למרפאת טרם.

...

המקרה המצער שקרה לתובע קשה וכואב אך עד למסקנה שיש להטיל אחריות על רופא או מוסד רפואי בגין טיפוליו, המרחק הינו רב. בידי נותר רק לאחל לתובע הרבה בריאות ואריכות ימים אך סבורני כי עליי לדחות את תביעתו.

לאור כל האמור לעיל התביעה נדחית, אך בנסיבות העניין לא ראיתי לנכון לחייב את התובע בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של הנתבעות בגין ניהול ההליך.

סבורני שפסיקת הוצאות ריאליות בתיק שכזה יכול להביא ל "הרתעת יתר" של אוכלוסיות מוחלשות מלפנות לבתי המשפט, ואין הדבר נכון מבחינת מדיניות שיפוטית ראויה.