תחנת מעבר לפסולת יבשה אשר אושרה על ידי הוועדה המקומית

וועדת הערר הגבילה את האישור העקרוני בשניים: האחד -קבלת חוות דעת סביבתית אשר תיקבע כי אין מיגבלה סביבתית לקיום אתר פסולת במקום, השני – אישור המועצה הארצית לתיכנון ובניה, וזאת משום שלפי תמ"א 4/16, תכנית המתאר הארצית לפסולת מוצקה, הקמת תחנת מעבר כמבוקש מחייבת הגשת תכנית מפורטת לועדה הארצית.

ממכתבו של נציג המשרד להגנת הסביבה מיום 22.2.15 עולה כי המשרד אינו ממליץ על המיקום המבוקש כמיקום מתאים לפעילות תחנת מעבר לפסולת יבשה, ומכאן, התנאי הראשון שקבעה ועדת הערר לא היתקיים.

לשון סעיף 97(ב) קובע את הדברים במפורש כך: "הפקידה הוועדה המחוזית תכנית שבסמכותה כאמור בסעיף 61א ועוד לא ניתן לה תוקף, לא יינתן כל היתר..". בעע"מ 3683/05, אוריה השקעות חדרה בע"מ נ' הועדה המחוזית לתיכנון והבניה חיפה ואח', מיום 11.12.2006 (פורסם בנבו) (להלן:"עע"מ אוריה השקעות"), נדון מקרה בו הועדה המחוזית ביטלה היתר בניה להקמת תחנת תידלוק שניתן למערערת על ידי הועדה המקומית, וזאת משום שהבקשה לא תיאמה תכנית מופקדת, מכוח סעיף 97 בחוק.

הדעת נותנת כי כוונת סעיף 146 היא שהוועדה המקומית תהיה מוסמכת לאשר שימוש חורג לתכנית (קיימת או מופקדת) שבסמכותה, אך אין היא מוסמכת לאשר שימוש חורג לתכנית שאינה בסמכותה, קרי תכנית שהופקדה על ידי הוועדה המחוזית.

...

מכל האמור לעיל אני מסיקה כי כך יש לקרוא את הדברים וכך יש לפרש את סעיפים, 146 ו- 97, ואת דברי ההסבר לחוק: ככל שמדובר בתכנית מקומית (קיימת או מופקדת), הועדה המקומית היא המוסמכת לאשר שימוש חורג ממנה, והיא אינה זקוקה עוד לאישור הועדה המחוזית לכך.

יחד עם זאת ראוי, וכך אני מורה, כי ההליכים בעניין הבקשה דנן, ייעשו ביעילות וללא שיהוי, זאת נוכח ההליכים הרבים להן נדרשה העותרת עד כה, והימשכותם.

סוף דבר: העתירה נדחית.

הנידון: תכנית 451-02772054 איחוד וחלוקה לתכנית ק/ 1/3305 איזור התעשייה כפר קאסם אבקש לציין כי בימים הקרובים תוגש על ידי לאישור הוועדה המקומית לתיכנון ובניה "קסם", תכנית איחוד וחלוקה לתכנית ק/1/3305 שאושרה ע"י הוועדה המחוזית.

בעת הגשת תכנית האיחוד והחלוקה, מבקש אישור הוספת שימוש כתחנת מעבר לפסולת גושית, בהתאם להנחית המשרד להגנת הסביבה ובהתאם להוראות להלן: מיועד לתחנת מעבר לפסולת גושית יבשה בלבד.

ב"כ המבקשים אשר הגיש התייחסותו לתגובת המשיבה היום – 22.3.20, טוען כי המשיבה מכירה בכך שהרשות המקומית פועלת באופן נמרץ לשם שינוי הייעוד הנידרש וכי במצב דברים כזה לא יהא זה סביר ו/או הוגן לכפות עליו את סגירת המקום לכל מטרה שהיא, באופן שיפגע בו ובבני משפחתו פגיעה בלתי מידתית.

...

בתאריך 5.1.20 נדונה הבקשה בפני במעמד הצדדים ומספר ימים לאחר מכן, ביום 8.1.20 ובטרם ניתנה החלטתי בה, הוגשה לתיק בית המשפט הודעה בדבר הסכמת המשיבה לשחרור כלי הרכב המפורטים לעיל, בכפוף לתנאים שייקבעו על ידי ויעמדו בתקפם למשך חצי שנה.

המבקשים טוענים כי סגירת האתר במצב דברים זה בו מחדלה של הרשות המקומית כה בוטה ובלתי סביר, תגרום לפגיעה קשה בזכויות היסוד שלהם והיא עלולה אף להביא אותם בסופו של דבר לפשיטת רגל.

דיון והכרעה לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים ולמסמכים והראיות שהוגשו במהלך הדיון וגם לאחריו, מסקנתי היא כי דין הבקשה להתקבל בחלקה, באופן שבו יותר למבקשים לקיים באתר הנדון פעילות שאיננה הפעלת תחנת מעבר.

טל ציין במכתבו כי הקמת תחנות מעבר לפסולת יבשה עולה בקנה אחד עם החלטת הממשלה משנת 2003 בדבר הטיפול בפסולת הבניין ועם מדיניות המשרד להגנת הסביבה וכי "למשרד [להגנת הסביבה] אין היתנגדות עקרונית להקמת תחנת המעבר וזאת בכפוף לקבל היתר בנייה של מוסד התיכנון וכן קבלת רישיון עסק של הרשות המקומית. כשלבים מוקדמים להקמתה". כן ציין טל במכתב כי ״המשרד רואה בפסולת הבניין משאב, אשר בטיפול נכון, יכול לתרום לשמירה על ערכי טבע ונוף על ידי הפחתת האנרגטים ממקור טבעי וניצול מיטבי של משאב הקרקע, המצומצם ממילא״.

עתירות מנהליות: יעקב סבן וחברת ״סבן יעקב – ציוד לבניין בע״מ״ (נאשמת מס׳ 2) הגישו מספר עתירות מנהליות כנגד הגורמים המעורבים לטענתם בדחיית בקשותיהם להיתר שימוש חורג (כתבי הטענות וההחלטות הוגשו על ידי התביעה בהסכמת ההגנה): עת״מ 57477-02-14: עתירה של יעקב סבן וחברת סבן (נאשמים 2-1) נגד החלטת ועדת הערר המחוזית לתיכנון ובניה תל אביב לבטל שני היתרים לשימוש חורג שניתנו לעותרים על ידי הועדה המקומית ברמת גן ל"איחסנה פתוחה" ולשימוש במבנה.

...

אכן יש טעם רב בטענתו של הסנגור שהיה על הרשויות למהר ולבדוק אם השטח נוקה לאחר שהוא הודיע על "פינוי ערימות החמרה", אך הואיל וברור שהנאשם עצמו אינו תומך באמור במכתב ששלח עורך הדין בזמנו למשרד להגנת הסביבה (כאילו השטח נוקה בעשרת הימים שלאחר הוצאתו), אין לעיכוב עד לביצוע הבדיקה שבה נקבע שהצו לא בוצע השלכה ראייתית בתיק זה. מעבר לנדרש אציין שיש להניח שאילו היו הנאשמים מבצעים את הצו לשמירת הניקיון, הם גם היו דואגים שאיש לא ישפוך באותו מקום פסולת לאחר הניקוי ועד לעריכת הבדיקה של המשרד להגנת הסביבה או לכל הפחות היו מתעדים פעולות שפיכת פסולת על ידי אחרים בתקופה זו. לנוכח האמור לעיל אני מרשיע את נאשמים 1 ו-2 באי ביצוע צו לשמירת הניקיון שהוא עבירה לפי סעיפים 13ב ו-13(ב)(5) לחוק שמירת הניקיון, תשמ"ד-1984.

התוצאה אני מרשיע את נאשם 1 בעבירות הבאות: הפעלת עסק ללא רישיון לפי סעיפים 4 ו-14 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968 בגין הפעלת תחנת המעבר בחלקות 68-69 ו-92-94 באזור התעשייה בכפר אז"ר בחודש יוני 2013 (3.6-26.6.2013).

אני מרשיע את נאשמת 2 בעבירה של אי ביצוע צו לשמירת הניקיון לפי סעיפים 13ב ו-13(ב)(5) לחוק שמירת הניקיון, תשמ"ד-1984.

על-פי עובדות כתב האישום, ביום 03.10.2010 ניתן לאתר היתר בנייה מהוועדה המקומית לתיכנון ובניה חדרה, בגדריו נקבע במפורש, כי מותרת באתר פעילות שקום באמצעות הטמנה בשלב א' בלבד, דהיינו בתאים 1-4 על-פי התכנית.

בנוסף לאמור נטען כי בית משפט קמא טעה כאשר לא שקל את העובדה שעבירת שמירת הניקיון מצויה בקירבה לסייג לאחריות פלילית ממספר היבטים: נטען כי אין מחלוקת כי פעולות ההטמנה של הפסולת בשלב א', נעשו בהתאם להיתר זמני ובהתאם לאישור כל הגורמים המפקחים; כמו כן, פעולות הטמנת הפסולת מחוץ לשלב א', לאחר מיונה, הותרה על-ידי הגורם המפקח המוסמך בשטח שהוגדר על-ידי ערכאת העירעור כ"רשות הרבים"; בנוסף לאמור נטען כי תנאי ההיתר הזמני קובעים, כי לנאשמים ניתנה האפשרות שלא לגדר את כל הקף האתר ואין בכך כדי לשמש להם לרועץ; בזמן ביצוע העבירה לא היתה לנאשמים כל אפשרות לבצע מיון בשלב א'; וכן מאחר ומדובר בזוטי דברים.

הנאשמים הורשעו בעבירות לפי חוק רשוי עסקים וחוק שמירת הניקיון, בכך שניהלו חברה פרטית אשר הפעילה תחנת מעבר לפסולת יבשה ואתר להטמנת פסולת יבשה.

...

הערה לפני סיום: בטרם סיום, נציין כי לא מצאנו מקום להידרש לטענת הנאשמים לפיה נפל פגם בהליך בערכאה הדיונית כאשר הוחלט על העברת התיק לכב' השופטת תדמור-זמיר.

בעניין זה יפים הדברים שנקבעו ברע"פ 3017/20 נעאמנה נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (18.08.2020) (להלן: "עניין נעאמנה"): "המבקש לא העלה בבית המשפט המחוזי כל טענה הנוגעת לסמכותו של בית המשפט ולא אפשר לבית המשפט המחוזי להידרש לטענה.... יתר על כן, טענה זו של חוסר סמכות המותב אף לא נטענה בבית משפט זה בבקשה המקורית לרשות ערעור שהגיש המבקש, אלא היא הועלתה לראשונה בבקשה המתוקנת מטעמו, וזאת ללא כל הסבר מניח את הדעת להתנהלות זו. משכך, יש רגליים לסברה כי המבקש 'שמר' את טענת העדר הסמכות באמתחתו ו'שלף' אותה משתוצאת ההליך בערעור לא היתה לרוחו. בנסיבות העניין, הדבר עשוי לעלות כדי חוסר תום לב בניהול הליכים משפטיים, ולפיכך טענתו זו ראויה להידחות גם מחמת מניעות, כמפורט לעיל. הדברים שנקבעו בעניין אפרידר, לפיהם 'ניסיונן של המשיבות לעתור כעת לביטול פסק הדין, לאחר שתוצאתו אינה מקובלת עליהן, עולה לכדי חוסר תום לב בניהול הליכים משפטיים, ועל כן ראויה להידחות גם מחמת טענת מניעות.... הלכה זו הופעלה גם במצבים כדוגמת זה בו עסקינן, בהם רק לאחר מתן החלטה בדן יחיד הועלתה הטענה כי היה צורך לדון בעניין במותב תלתא'....". כן נציין בהקשר זה, כי על אף שהשאלה אם היתה מוסמכת ערכאת הערעור בערעור הראשון, ליתן את פסק דינה בדן יחיד, הועלתה על-ידי בית משפט זה בהחלטתו מיום 21.09.2020 ולא על-ידי מי מהצדדים, מצאנו להתייחס לסוגיה במספר מילים.

כך או כך, טענה זו לא הועלתה בפני בית המשפט המחוזי שנתן את פסק הדין הראשון, ובעניין זה נפנה לדברים שנקבעו בפסק הדין בעניין נעאמנה הנ"ל. מסקנה: סוף דבר, שני הערעורים נדחים בזאת.

בתגובה שהוגשה עוד ביום הגשת הבקשה מיום 22/6/2014, ציינה ב"כ המשיבה כי בלא להתייחס לטענות לגופן היא מסכימה לעכב ביצוע הצוו ב- 60 יום ע"מ שתוגש בקשה לשימוש חורג על ידי המבקש, ותבחן עמדת הוועדה המקומית לתיכנון והבניה וככל שלא תוגש בקשה כזו או תוגש ותסורב, הרי שהמשיבה תעמוד על ביצוע הצוו.

אי סגירת העסק בצו מינהלי אינה פוגעת באנטרס הצבורי, ובמיוחד שהמחוקק מחייב את הרשות העירונית להסדיר בהליכים תיכנוניים בתחומה תחנת מעבר לפסולת יבשה וכאשר בפועל, אין תחנות מעבר אחרות המוסדרות בהליכים סטאטוטוריים בתחומי העיר.

בפירוט עובדות כתב האישום הנ"ל צוין בין השאר כי במשך 10 חודשים הפעיל הנאשם – המבקש תחנת מעבר לפסולת מבלי שקיימות בה התשתיות והאמצעים שמחייב הדין ובכלל זה בין היתר: אי גידור השטח בהתאם.

...

דיון: לאחר בחינת השתלשלות הדברים כמפורט עד כה, אני סבור כי הכלל: "עבר יומו בטל קורבנו" מתאים וישים לענייננו.

אשר על כן, אני נעתר לבקשת המבקש ומורה על ביטול הצו המנהלי שהוצא כנגדו.