תחולת תקנות סד"א החדשות בבית המשפט לענייני משפחה

כעבור כשנה וחצי, ולאחר שבנתיים ניתן בבית המשפט לעינייני מישפחה צו לקיום הצוואה הישראלית (ת"ע 40643-06-19) ותוקן כתב התביעה בהליך דנן בהתאם (ראו החלטה מיום 25.9.2019), הגיש קונפינו ביום 17.11.2020 בקשה לבית המשפט לעינייני מישפחה בראשון לציון למתן צו לקיום הצוואה האמריקאית (ת"ע 53639-12-20).

לטענתו, אומנם תקנה 46(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח-2018 (להלן: התקסד"א החדשות) מקנה לבית המשפט את הסמכות לתקן מיוזמתו "כל עניין בכתב טענות", אולם החלטתו של בית המשפט קמא נעדרת כל היתייחסות לתקסד"א החדשות, וממילא סמכות זו לא חלה, לשיטתו, על תיקון ביחס לנושאים שבליבת התיק, שאז נידרש, למצער, כי התיקון יהיה ביוזמת אחד מהצדדים.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה, על שני חלקיה – להידחות.

מכל מקום, במקרה דנן, גם לפי גישה הדורשת יתר הקפדה מהצדדים בעת הגשת כתבי טענותיהם, היה מקום להתיר את התיקון המבוקש, מהטעמים שיפורטו להלן.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור, על שני חלקיה, נדחית.

היינו, האיחור בהגשת ההליך נבע מכך שבאת-כוח המבקש טעתה לסבור כי על בקשת רשות העירעור חל ההסדר הקבוע במסגרת תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי החדשות), לפיו ניתן להגיש לבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור תוך ששים ימים מיום המצאת פסק הדין, ולא תקנה 45(ב) לתקנות בית משפט לעינייני מישפחה, המורה כאמור כי ניתן להגיש לבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור בתוך שלושים ימים.

...

] לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בעמ"ש 38411-02-21 מיום 2.6.2021 (להלן: פסק הדין) שבמסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בקריות בתמ"ש 4835-01-17 מיום 24.12.2020.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

הבקשה נדחית אפוא.

זאת הגם שבוצעו תיקונים והתאמות בתקנות אלה לאור כניסתן לתוקף של תקנות סדר הדין החדשות שהותקנו בתשע"ט – 2018 ונכנסו לתוקף ביום 1/1/2021 (להלן "תקסד"א" או "התקנות החדשות").

התקנות הרלבנטיות מתקנות הנוער הן אלה שמפנות לתחולה של חלק מתקנות סדר הדין האזרחי החדשות (תקנה 1), תקנות המרחיבות ומקנות שיקול דעת לבית המשפט לפעול בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית משפט צדק (תקנה 1ב) והתקנה הקובעת כי בקשה בעיניין קטין תוגש לבית משפט שבאזור שיפוטו מתגורר הקטין או נמצא בו או לבית המשפט שבאזור שיפוטו מתגורר האחראי על הקטין אותה שעה אך רשאי עו"ס לחוק הנוער להגיש הבקשה לבית משפט אחר אם לדעתו יהיה זה לטובת הקטין שאותו בית משפט ידון בבקשה (תקנה 2).

לנוחות הקורא מצ"ב התקנות הרלבנטיות מתקנות הנוער לעיל בהדגשה רלבאנטית: בדיון בבית משפט בעניינים לפי החוק, יחולו תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט - 2018 (להלן – תקנות סדר הדין האזרחי), 5 29 , המפורטות להלן, בשינויים המחויבים לפי העניין: 1 עד 3(א), – (1) 49 (ח), 50 ,47 , 40 (א), 46 ,32 , רישה, לעניין האסמכתאות ולעניין תצהיר בכפוף לתקנה 7א, ( 4) ו - 64 (ב), 67 (א), 67 (ג), 7 ,55 ,51 ,(6) 134 (א)( 1) ו - ,133 ,132 ,129 , 88 עד 91 , 83 עד 86 ,77 ,76 , 68 עד )2 ,(8 140 (ב) ו - ,136 9 , 158 עד 174 ,156 , 148 עד 150 , (ג), 144 עד 145 (ג), 179 (א).

תקנות רלבאנטיות אחרות לענייננו הן תקנות בית המשפט לעינייני מישפחה (סדרי דין) התשפ"א – 2020 (להלן "תקנות המשפחה").

...

במקביל להליך זה ננקט הליך בעניין אפוטרופסות נוספת ושינוי משמורת על האב במסגרת תלה"מ - 07- בית המשפט נעתר לבקשת העו"ס לחוק הנוער, הכריז על הקטינה שבכותרת כילדה נזקקת ולאחר ששוכנע שהיא לא מסוגלת להחזיק בקטינה ואף עלולה לסכן התפתחותה הרגשית וכאשר לא עלה בידי האם להתקבל ליחידת האמהות בבית שבתאי לוי, וקבע במסגרת דרכי הטיפול בה כי היא תוצא ממשמורת אמה ותועבר למשמורת הורי האב 11 .

לאור כל הטעמים המפורטים לעיל, ראיתי לנכון לדחות את בקשת העו"ס לחוק הנוער להורות על העברת ההליך שבכותרת לבית המשפט לנוער בתל אביב ואיחודו עם הליך הנזקקות שם. אני מורה על העברת ההחלטה להנהלת בתי המשפט, שמא תיבחן בעתיד הסדרה בתקנות של שאלת נקיטת ו/או העברת הליכים לפי חוק הנוער בין ערכאות במחוזות שונים.

הנתבע טען כי ראיות אלה מהוות הרחבת חזית ושינוי עילה, שאין מקום לאפשר אותה, ושאינה עולה בקנה אחד עם החלטת בית-המשפט מ-2/2/20, שכן ראיות אלה אינן רלוואנטיות לטענת הזיוף, ועניין חלוקת העזבון של המנוח עבדללה, אמורה להתברר בבית-משפט לעינייני מישפחה, ולא במסגרת תביעה זו בבית-המשפט המחוזי.

בהתאם לתקנה 180 לתקסד"א החדשות על הליכים שניפתחו לפני יום התחילה יחולו, בין היתר, גם תקנות 50-55 בפרק ח'.

...

ב-6/12/20 ניתנה החלטה בכל הקשור לבקשת התובעת, בהתייחס לחותם המקורי ולדוגמא המצויה, לגרסתה, במחלקת הנוטריונים, ובסיום אותה החלטה נקבע: "אינני מוצאת מקום להיעתר ליתר פרטי הבקשה, ומכל מקום מובהר כי ישיבת ההוכחות הקבועה ל-15/2/21 לא תידחה על-מנת לאפשר לתובעת להמציא מסמכים נוספים, ולתובעת היתה שהות מספקת לאסוף את כל חומר הראיות מטעמה, בין לפני הגשת התביעה ובין במהלך למעלה משנתיים וחצי מאז הגשת התביעה." ב-28/12/20 הגיש הנתבע תצהיר עדות ראשית מתוקן מטעמו.

התובעת/המבקשת לא תמכה בקשתה לצירוף מסמכים בתצהיר בנוגע לעיתוי הגשת הבקשה בשלב כה מאוחר, ולאור דחיית הבקשה, מהנימוקים שפורטו לעיל, הנני מחייבת את התובעת לשלם לנתבע הוצאות בסך 1,500 ₪, בלא קשר לתוצאות ההליך העיקרי.

זאת, בהתאם לסמכותי שלפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות החדשות, אשר חלה גם על העניין שלפנינו, מכוח תקנה 44 לתקנות בית המשפט לעינייני מישפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020 (להלן: תקנות בית המשפט לעינייני מישפחה).

בהקשר זה, תואר כי אחת ממטרות התקנות היא הדגשת "הצורך לתת משקל למשאבי הציבור וליעילות הדיונית בבוא בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו השפוטי בסוגיות דיוניות", וכי זו נועדה "להטיות את הכף משקולי צדק לכיוון שקולי יעילות. אין להסיק מכך ששיקולי הצדק התאיינו, אלא כי מתקין התקנות ביקש להסיט את כיוון המטוטלת כדי ששיקולי היעילות המערכתית יקבלו משקל רב יותר מעתה ואילך" (עידו באום ואסף טבקה "המצאת כתב הטענות הראשון: עליית ההמצאה, ירידת הידיעה ומעמד הבכורה של עורך הדין בתקנות סדר הדין האזרחי החדשות" משפטים על אתר יג 156, 165 (2020)).

...

ואכן, במקרה שלפנינו, במישור העקרוני, המבקשת לא חלקה על קיום זכויותיה של המשיבה בנכסים מושא ההליך, אך לצד זאת, העלתה שלל טענות, שלדבריה, משמעותן היא כי אין לאפשר את פירוק השיתוף (זאת, להבדיל מטענות הנוגעות לדרך פירוק השיתוף).

גם טענת המבקשת, על בקשה תלויה ועומדת מטעמה, להגשת תביעה שכנגד, נוכח החובות הכספיים שהמשיבה חבה לה לטענתה – אין בה כדי לשנות ממסקנה זו. לעמדת המבקשת, לא היה מקום ליתן את ההחלטה בדבר פירוק השיתוף, טרם הכרעה בבקשתה זו, שכן תביעתה-שלה עשויה היתה להשפיע על ההכרעה בתביעת הפירוק.

כך, תקנה 63(ב)(14) מאפשרת "לשמוע על אתר עדות של כל הנוכח באולם בית המשפט, על עובדה שבמחלוקת ולקבל מענה לשאלות בעניינים הנוגעים לסכסוך נושא התובענה". מכאן, שבעקבות בירור עובדתי, אשר יכול לכלול אף שמיעת עדות של הצדדים או של עד אחר, רשאי בית המשפט להגיע למסקנה כי להגנה אין סיכוי, וליתן פסק דין אשר מקבל את התביעה.