בחוות הדעת נקבע כי חוק חובת המכרזים ותקנותיו אינם חלים על המכרזים בהם עסקינן, ובכלל זה לא חלות עליהם הוראות תקנות חובת המכרזים (העדפת תוצרת הארץ), תשנ"ה-1995, ותקנות חובת המכרזים (חובת שתוף פעולה תעשייתי), תשס"ז-2007 (להלן – "תקנות ההעדפה" ו- "תקנות שתוף הפעולה").
...
המדינה טוענת כי שיקול הדעת הנתון לממשלה בנושא הענקת סובסידיות הוא רחב, ומכאן נגזרת המסקנה כי סמכותה של הממשלה לקבוע תנאים להענקת הסובסידיה, כגון חיוב לבצע רכש גומלין או העדפת תוצרת הארץ, רחבה אף היא.
על כן, בית המשפט לא יתערב בשיקול הדעת של הממשלה בעניין זה.
אעיר כי אני דוחה בהקשר זה את הטענות לפיהן העדפה כלשהי של תוצרת הארץ פוגעת בזכויותיהם החוקתיות של יבואני האוטובוסים ושל המפעילים שבוחרים להשתמש באוטובוסים שהורכבו בחו"ל. מקובלת עלי עמדת המדינה לפיה יפים לענייננו הדברים שנכתבו בבג"ץ 5939/97 לם נ' מנכ"ל משרד החינוך (פ"ד נג (4) 673, 696 (1999)), לפיהם: "בלי לקבוע עמדה ביחס לטיבה ולהיקפה של הזכות המוגנת לחופש העיסוק, ניתן לומר כי לא כל מעשה מינהל שיש בו כדי להשפיע באופן כלשהו על עיסוקו של אדם הוא פגיעה בחופש העיסוק במשמעותו החוקתית".
כן אוסיף ואעיר, כי לא מקובלת עלי טענת שירותי אוטובוסים, לפיה הסמכות להעניק סובסידיה למפעילי התחבורה הציבורית נובעת מהוראות חוק פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים, התשנ"ו-1996 (להלן – "חוק הפיקוח"), ולא מכוח סמכותה הכללית של הממשלה לפי חוק יסוד: הממשלה.
מהלך הטיעון של שירותי אוטובוסים הוא זה - כיוון שמקור הסמכות למתן הסובסידיה לתחבורה הציבורית הוא חוק הפיקוח, אזי המסקנה המתחייבת היא שהדרישות שיכולה המדינה להעמיד כתנאי למתן הסובסידיה חייבות להתיישב עם תכלית חוק הפיקוח, שהיא שמירה על מחירים נמוכים לגבי מצרכים ושירותים מסוימים, וכיוון שהוראות העדפת תוצרת הארץ גורמות לעליית מחירים הרי שהן מנוגדות לתכלית חוק הפיקוח ולכן הן פסולות.
סוף דבר
משעה שקבעתי כי אין בסיס להנחה שעמדה ביסוד החלטת ועדת המכרזים, לפיה חוק חובת המכרזים איננו חל על המכרזים נושא העתירה, הרי שדין חלקה הראשון של ההחלטה להתבטל וממילא, כמוסבר לעיל, דינו של החלק השני להתבטל גם כן. במצב דברים זה על ועדת המכרזים לשוב ולשקול את עמדתה בנוגע להוראות ההעדפה שנכללו במכרזים, וכן את ההוראות שניתנו לאגד ודן, הכול על פי האמור בפסק דין זה.
בנסיבות העניין אינני עושה צו להוצאות.
