תחולת סעיף 78(א) לפקודת המשטרה על בית בושת

החלטת המשנה לפרקליט המדינה בהסתמך על מימצאי החקירה המשטרתית החליט המשנה לפרקליט המדינה דאז, א' אברבנאל, כי חומר החקירה אינו מגבש חשד לעבירה פלילית והורה על סגירת התיקים.

להלן אפרט את הנימוקים שהביאו אותי למסקנה זו. סמכות המינוי לפי פקודת בתי הסוהר סעיף 79 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת בתי הסוהר) קובע כי: "מינויו של סוהר בכיר יהיה בידי השר, ורשאי השר למנות סוהר או אדם אחר למלא, בתנאים שיקבע, כל תפקיד מתפקידיו של סוהר בכיר או להשתמש בכל סמכות מסמכויותיו." סוהר בכיר מוגדר בסעיף 1 לפקודה כ: "סוהר בדרגת סגן-גונדר ומעלה". הוראות דומות קיימות גם באשר למינוי שוטרים (ר' הגדרת קצין מישטרה בכיר בסעיף 1 וסמכות המינוי של השר בסעיף 7 לפקודת המישטרה [נוסח חדש], תשל"א-1971).

אשר לאיזון הנידרש בהפעלת הבקורת השיפוטית נקבעו הקוים המנחים הבאים: "על דרך העקרון, נוהג בית משפט זה – וכך ראוי שינהג – ריסון עצמי של ממש בעת הפעלת ביקורת שיפוטית על מינויים שהם בסמכותה של הממשלה ושריה. אמנם אין הדבר גורע מחובתה של הממשלה להפעיל את סמכויותיה על-פי שיקולים עינייניים באופן סביר ומידתי; אלא שבהפעלת סמכות הבקורת השיפוטית, על בית המשפט ליתן משקל למעמדם של הממשלה ושל שריה, כמי שעומדים בראש הרשות המבצעת...

שיקול אחר במערכת השיקולים שעל הרשות המנהלית לשקול בבואה להחליט האם למנות מועמד או להמנע מכך, בהנתן החשש לפגיעה באמון הציבור, הוא שחטאי העבר לא צריכים לרדוף לעד את מי שכשל והפנים את מחדלו: "אמון הציבור הוא מושג המכיר גם הוא בקיומה של הסליחה, המחילה, והתשובה... כשל חד-פעמי של איש ביצוע ברמה גבוהה עשוי גם להפוך חוויה מתקנת לאדם, ולהגביר בו את המודעות והרגישות הנדרשים לבצוע שלם יותר של תפקידו. הניסיון הקשה, בושת הפנים, החרטה, ומיצוי הדין המערכתי והמשמעתי מביאים אדם לידי חשבון נפש, לחינוך עצמי, ולהבנת עצמו ומשמעות תפקידו במימדים עמוקים יותר. לתהליך זה עשויה להיות תרומה חשובה גם להעלאת רמתה של המערכת הציבורית בה האדם פועל." (עניין שוסהיים, פסקה 29).

...

איזון השיקולים הכולל, ובעיקר חלוף פרק זמן העולה על שבע שנים (שכעת כבר עומד על שמונה שנים) מאז האירועים, והתפקוד המעולה של העותר במהלך השנים מאז אסון הכרמל, הביאו אותי אפוא למסקנה כי נקודת האיזון שנבחרה על ידי המשיב אינה יכולה לעמוד וכי אין מנוס מן המסקנה כי ההחלטה סוטה סטייה מהותית ממתחם הסבירות באופן המאפשר, ואף מחייב, את התערבות בית המשפט בהחלטה שהתקבלה בעניינו של העותר.

סיכום על יסוד כל האמור אני מקבל את העתירה, מבטל את החלטת המשיב מיום 17.6.18 כך שהמלצת הנציבה למנות את העותר לתפקיד סגן מפקד בית סוהר קציעות תוך קידומו לדרגת גונדר משנה - תאושר.

המשיב ישלם לעותר שכר טרחת עורך דין בסכום של 30,000 ₪ וכן ישיב לו את האגרה בה נשא בעת פתיחת ההליך.

המערערים נמקו טענה זו בכך שמאחר והעסק ניסגר מכוח חוק הגבלת השמוש, אזי, ממילא אין בו הפרעת שלום הציבור בעת שנשקלת האפשרות לעשות שימוש בסעיף 78 לפקודת המישטרה (שכן העסק סגור), ואולם - בחינת ההפרעה, לטעמינו, צריך וחייב שתיעשה על ידי בית המשפט (כפי שגם נעשתה) ערב סגירת העסק (באמצעות חוק הגבלת השמוש), ואין כל מניעה להחיל את סעיף 78 לפקודת המישטרה גם כאשר מדובר בהמשך סגירתו של מקום, ולא בסגירה חדשה, ובילבד שערב הסגירה המקורית (באמצעות חוק הגבלת השמוש), היתקיימו גם כל התנאים הדרושים בסעיף 78 לפקודת המישטרה.

סעיף 78(א) לפקודת המישטרה קובע כך: "היה נראה שיש היתקהלות בלתי חוקית, היתפרעות או הפרעת השלום, או שיש יסור סביר לחשוש לה, רשאי הממונה או שופט או קצין מישטרה בכיר להורות לבעל בית קפה או מקום אחר שיש לציבור גישה אליו ואיננו מקום שניתן עליו רשיון למכירת משקאות משכרים, או לבעל מועדון, או לבעל רישיון לפתיחתם או לניהולם של אלה – שייסגור את החצרים לזמן שנותן הצוו ייראה לנכון". לא נדרשנו לעיין בחומר שהוצג בפני בית משפט קמא.

גם בעיניין זה צדק בית המשפט קמא כאשר קבע כי הפרעת השלום הנשקלת במתן הצוו אינה מחייבת היתרחשות ארוע חריג, שכן מדובר בצו הטומן בחובו תכלית מניעתית, ודי בקבלת נתונים לגבי הפעילות במקום העסק וסיכונים עתידים שעשויים להתרחש – לצורך מתן הצוו, כאשר הפעלת בית בושת בהחלט עונה על הפרעה לשלום הציבור, ודומה כי אין צורך להכביר מילים נוספות בנושא זה. באשר לתקופה שנקבעה על ידי בית המשפט קמא: הסמכות בהתאם לסעיף 78 המאפשרת פניה לבית משפט להוצאת צו סגירה (קבלת החלטה שיפוטית או פניה לקצין מישטרה לקבלת צו מינהלי), אינה מוגבלת בזמן, ולכאורה רשאי בית המשפט להורות גם על סגירה ממושכת.

...

בנסיבות אלו סבורים אנו כי ראוי להעמיד תקופת הסגירה על 3 חודשים באופן שיתאפשר למשיבה פרק זמן נוסף בן 30 יום לקבל החלטה הנוגעת להגשת כתב אישום, אם לאו.

מאחר ותקופת שלושת החודשים מסתיימת ביום הזכרון וערב חג העצמאות, מצאנו לנכון להאריך את משך תקופת צו הסגירה במספר ימים נוספים.

סוף דבר – דין הערעור להידחות פרט לקיצור תקופת הסגירה , כמפורט לעיל, עד ליום 22.4.18.

ביום 11.10.16 הוציאה המשיבה צו סגירה נוסף כנגד העסק, הפעם מכח סמכותה בסעיף 78(א) לפקודת המישטרה [נוסח חדש], התשל"א-1971.

בעיניין אפי כהן דנתי במהות הליך העירעור לבית המשפט על פי החוק וקבעתי כי עסקינן בהליך מעורב בעל סממנים פליליים ומינהליים כאשר סמכות בית המשפט בעירעור הנה סמכות מקורית (de novo), והדיון בהליך נעשה בדומה להליך על פי חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים"), בשינויים המחוייבים, כאשר אין תחולה אוטומאטית לחוק המעצרים, אלא יש לבחון כל שאלה לגופה, על פי מטרות ההליך שהנו גם מינהלי וגם פלילי.

לצורך כך נעיין בלשונם של הסעיפים: סעיף 78(א) הנ"ל קובע כך: "היה נראה שיש היתקהלות בלתי חוקית, היתפרעות או הפרעת השלום, או שיש יסוד סביר לחשוש לה, רשאי הממונה או שופט או קצין מישטרה בכיר להורות לבעל בית קפה או מקום אחר שיש לציבור גישה אליו ואיננו מקום שניתן עליו רשיון למכירת משקאות משכרים, או לבעל מועדון, או לבעל רשיון לפתיחתם או לניהולם של אלה – שיסגור את החצרים לזמן שנותן הצוו יראה לנכון". לעומתו קובע סעיף 3(א) לחוק: "היה לקצין מישטרה מוסמך יסוד סביר להניח כי מקום משמש לבצוע עבירה המנויה בתוספת כחלק מפעילותו השגרתית וכי יש יסוד סביר לחשש שהמקום ימשיך לשמש לבצוע עבירה כאמור אם לא יוגבל השמוש במקום באופן מיידי, רשאי הוא לתת צו להגבלת השמוש במקום, לתקופה שיקבע בצו, והוא רשאי להאריכה לתקופות נוספות, ובילבד שסך כל התקופות לא יעלה על 30 ימים". ניתן איפוא לראות כי היסודות לקיומם של שני הסעיפים שונים.

טען כי לנכס הגיע בעקבות ששמע עליו מגלית אסף, גברת שכעולה מחומר החקירה ועדים שונים, ידועה כמי שמנהלת במקום בית בושת, כאשר המבקש אף ניכשל בלשונו וציין כי הגיע אליה "כקליינט". עוד ציין המבקש כי העסק מושכר "עד חצי שעה" ולא ידע להסביר למה התכוון במילה "עד", ומדוע החדרים מושכרים לזמן כה קצר.

...

גישה זו אינה מקובלת עלי, ואכן בדיון שהתקיים במעמד הצדדים, חייבתי את המשיבה, כי ככל שפרקליט המחוז אכן אישר את הצו, עליו להוציא את האישור בכתב.

בית המשפט נדרש לבחון אם קיים סיכוי סביר שעיבודן של הראיות במהלך המשפט - תוך כדי העברתן בכור ההיתוך של החקירות ומבחני הקבילות והמשקל - יוביל בסופו של דבר להרשעת הנאשם (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 147-146 (1996)).

אשר על כן, אני דוחה את הערעור ומחייב את המבקש לשלם למשיבה הוצאות משפט בסך 7,500 ₪.

נגד המשיבה הוגש כתב אישום המייחס לה, בין היתר את העבירות הבאות: ארבע עבירות של גרימה לאדם לעזוב את מדינתו לשם עיסוק בזנות - עבירה לפי סעיף 376ב(א), תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), קשירת קשר לפשע - עבירה לפי סעיף 499(א)(1) ביחד עם סעיף 376ב(א) לחוק העונשין, סרסרות – (ריבוי עבירות) לפי סעיף 199(א) לחוק העונשין, פירסום שירותי זנות של בגיר- עבירה לפי סעיף 204 לחוק העונשין, הבאת אדם לידי זנות - עבירה לפי סעיף 202 לחוק העונשין, החזקת מקום לשם זנות – עבירה לפי סעיף 204 לחוק העונשין, עבירות מס- בהתאם לסעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), תשכ"א-1961, והלבנת הון אסורה - לפי סעיף 3(א) ו- 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון תש"ס – 2000.

עוד מסרה תמי, כי גם לאחר שערכה המישטרה שתי פשיטות על המקום, בשנים 2016 ו-2017, המשיכה המשיבה להפעיל את בית הבושת בדירה ( הודעה 18.6, שורה 34, שורות 63-64).

בעקבות הפירסום, פנתה תמי אל המשיבה והחלה לעבוד אצלה כפקידה.

...

לסיכום נקודה זו- לא רק שהמשיבה הייתה מודעת היטב לנעשה בדירות, אלא שהנשים שהובאו, הונחו ונדרשו ע"י המשיבה להעניק שירותי מין ללקוחות.

כתב אישום (המתוקן) כולל שני אישומים ובו יוחסו למשיבה עבירות של עיסוק בעסק ללא רשיון לפי סעיף 4, 14(א) ו-(ב) בשילוב סעיף 33 לחוק רשוי עסקים; הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287 (א) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977; ואי קיום צו לסגירת חצרים עבירה לפי סעיף 78 (ב) לפקודת המישטרה [נוסח חדש] תשל"א 1971) (להלן: פקודת המישטרה).

חמישית, גם אם ניתן לראות את המקום כבית בושת וניתן בהתאם לקבוע כי זהו העיסוק העקרי הרי סעיף 33 לחוק רשוי עסקים מלמדנו כי "לעניין חוק זה רואים אדם כעוסק בעסק פלוני, אף אם התעסקותו זו היא רק חלק מעסקו העקרי או באה לסייע לו בהשגת מטרה של עסקו העקרי; אין נפקא מינה אם העסק העקרי טעון רשוי אם לאו", כלומר גם אם עסק האירוח הוא נילווה לעיסוק העקרי שהוא עיסוק בזנות, ברי כי האירוח בא לסייע בהשגת מטרה של העסק העקרי.

לטענה מסוג זה התייחסתי בהחלטה שניתנה בתיק צ"מ (קריות) 23988-11-16 משטרת ישראל נ' כהן (פורסם בנבו, 6.12.2016) שם ציינתי דברים אלו: "השאלה אם מדובר בעסק במובנו בחוק רשוי עסקים, שטעון רשוי, לא נבחנת דרך השאלה אם בפועל, לו הייתה מוגשת בקשה לקבלת היתר, בקשה זו לא הייתה נענית בשל קיומה של פעילות לא חוקית. השאלה, שנכון יותר לשאול, היא אם הפעילות שמתבצעת במקום – לו הייתה חוקית – הייתה מחייבת קבלת רישיון עסק... הילוכו של ב"כ המשיב מוביל לאבסורד, שכן לפי שיטתו כל עסק שמנהל פעילות לא חוקית, אינו נלכד במסגרת חוק רשוי עסקים. האם ניתן להלום תוצאה של העידר תחולה לחוק רשוי עסקים במקרה של מיפעל שפולט חומרים מסוכנים ומזהם את הסביבה בטענה כי לו היה מתבקש רשוי העסק, לא ניתן היה להוציא רישיון עסק בשל הפרת החוק? לא זו אף זו, העובדה כי במקום מיתנהלת פעילות לא חוקית משפיעה על עילת הסגירה ומגבירה את הצורך במתן צו סגירה, ולא ההיפך. לכך אשוב עת אדון בעילת הסגירה". וראו גם דבריו של כב' השופט ליפשיץ בעפ"א 45488-09-16 אברהם נ' עירית חיפה (פורסם בנבו, 18.12.2016), וכן רע"פ 212/17 אבראהים נ' עירית חיפה (פורסם בנבו, 23.1.2017) בו נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת כב' השופט ליפשיץ.

...

שלישית, חלק מהחומר שנוגע לעילת הסגירה נופל בקו התפר בין שאלת הראיות לכאורה לעילת הסגירה ומשכך לא ראיתי להידרש לו. לבסוף, אין בידי לקבל את טענות המשיבה לפיהן הבקשה היא תולדה של רדיפה של הרשויות.

במקרה זה החלטתי בסופו של דבר לקבל את הבקשה לאור קיומה של עילת סגירה שמצויה לטעמי ברף גבוה, אך לא לעולם חוסן.

סוף דבר, הבקשה מתקבלת.