תחולת סעיף 7א לחוק פלת"ד על נהג חדש צעיר ברכב לא מבוטח

ברע"א 9121/00 לוי נ' מנורה, פ"ד נז(5) 337, פסקה 14 (2003) (להלן: עניין לוי) נקבעו דברים אלו: "הלכה למעשה, מוקנית לנוהג – מכוח הוראת סעיף 7א לחוק – זכאות לפיצויים מן הקרן חרף הכסוי הבטוחי החסר מקום שבו לא נסתרה תקנת הציבור בשל שנהג ברכב בהיתר ולא ידע, ולא היה סביר שידע, על העדר הכסוי הבטוחי. נראה כי הטעם המונח בבסיס הוראת סעיף 7א נעוץ, בין היתר, בגבולותיו של השיקול ההרתעתי. פיצוי לכל נוהג שניפגע בתאונת דרכים, אפילו לא ביטח את השמוש בו – אילו היה ניתן – היה מקטין את התמריץ למלא אחר חובת הביטוח וחותר תחת התכלית של פיזור הנזק. אך מקום שבו אין הנוהג יודע – בפועל או בכוח – על העדר הכסוי הבטוחי, אין תוחלת בהרתעה, ואין מקום להוצאתו אל מחוץ למעגל הזכאים לפצוי. יתרה מזאת, בהעדר יסוד נפשי של מודעות בפועל או בכוח למחדל הבטוחי גם אין לומר כי נפל בהתנהגותו פגם חמור הסותר את תקנת הציבור ומקים עילה לשלילת זכאותו". לפיכך, זכאותה של התובעת מותנית בתשובה חיובית לשאלה אם נתמלאו תנאי סעיף 7א' לחוק הפלת"ד. נציין כי בעוד שנטל ההוכחה לקיומם של החריגים המנויים בסעיף 7 לחוק הפלת"ד השוללים את הפצוי, מוטל בדרך כלל על הנתבעת (ריבלין, עמ' 503), הרי הנטל להוכיח את תחולת סעיף 7א' לחוק הפלת"ד הוא על מי שטוען לתחולתו (ע"א 6825/01 שלום נ' שריקי (פורסם בנבו, 18.12.2001) (להלן: עניין שריקי); ע"א (מחוזי חיפה) 14184-05-16 פלוני נ' עבד אל ג'ואד (פורסם בנבו, 30.11.2016); יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 249 (מהדורה רביעית, 2013) (להלן: אנגלרד)).

כפי שפירטנו, לשם תחולת סעיף 7א' לחוק הפלת"ד על התובעות להוכיח שני תנאים מצטברים: הראשון נהיגה ברכב בהיתר מאת בעליו או המחזיק בו; והשני חוסר ידיעה על אי-קיומו של ביטוח.

התובעת טוענת בסיכומיה כי העובדה שהיא הייתה בעת התאונה נהגת חדשה חסרת ניסיון, תומכת במסקנה שהיא לא הייתה אמורה לדעת שהרכב לא מבוטח (סיכומי התובעות בעמ' 29 ש' 24).

זאת ועוד, בהקשר האמור אין להיתעלם מהמשטר הבטוחי הנורמאטיבי שאינו מתיר הכללת תניית ביטוח שמסייגת את אחריות המבטחת בשל היות הנהג נהג חדש או צעיר (ראו דיון בנקודה זו דיון בפסק דין שניתן על ידי בת"א (שלום קריות) 49900-10-14 עיזבון המנוח בלאל כעביה נ' כעבייה פסקות 51-58 (פורסם בנבו, 19.6.2018)).

מיום 11.6.1989 תיקון מס' 7 ס"ח תשמ"ט מס' 1274 מיום 13.4.1989 עמ' 46 (ה"ח 1885) הוספת פסקה 9(א)(3) ההודעה לצד ג' מתייחסת לתביעת שתי התובעות: התובעת – שהייתה נהגת ברכב, והקטינה שנסעה ברכב (עיינו באופן כללי ריבלין, עמ' 547-546).

אשר להודעה כלפי התובעת-הנהגת, הרי ההכרעה בה קשורה קשר בל ינותק לדיון בתחולת סעיף 7א' לחוק הפלת"ד. ריבלין מסביר כי "מי שנהג ברכב כשהוא חף מידיעת העידר ביטוח, וגם לא סביר היה שידע על העידר הביטוח, מוצא מגדר משוללי הזכאות לאור הוראת סעיף 7א' לחוק ואין הוא לוקה לא בשלילת הזכאות ולא בכפיפות לזכות החזרה של הקרן. כשם שהוא זכאי לפצוי עת נפגע בעצמו – וממילא לא יעלה על הדעת כי הקרן תחזור עליו – כך פטור הוא מזכות החזרה של הקרן אם אדם אחר נפגע בתאונה שהתרחשה באותן הנסיבות" (שם, עמ' 551).

...

אשר להודעה לצד ג' – ההודעה כלפי צד ג' 1 נדחית.

אני מחייב את צד ג' 2 לשפות את קרנית ולשלם לה כל סכום שהיא תשלם לתובעות לפי פסק דין זה, זאת תוך 45 ימים ממועד התשלום בפועל.

כמו כן אני מחייב את צד ג' 2 לשלם לקרנית הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪ תוך 45 ימים מהיום.

לטענתו הוא היה אז בחור צעיר לפני הגיוס שנתן אימון במעביד שבקש ממנו לנהוג את האופנוע ולפיכך ועל אף שמדובר בתאונה עצמית של מי שנהג ברכב ללא ביטוח חלות הוראות סעיף 7א לחוק הפלת"ד ויש לזכותו בפצוי משום שלא ידע , ובנסיבות הענין גם לא סביר היה שהוא ידע, שאין לרכב ביטוח.

משיקבע כך ומאחר ומדובר בתאונה עצמית בה נפגע הנהג ברכב שאינו מבוטח חלות הוראות סעיף 7(5) לחוק הפלת"ד הפוטרות את קרנית מלשלם פיצוי לנהג הנפגע.

לאמור לעיל יש להוסיף את העובדה שטענתו הנוכחית של הנתבע 3 לפיה גם האופנוע שבו ארעה התאונה לפי קביעת בית המשפט המחוזי היה מבוטח הנה טענה חדשה שלא נטענה בכתב ההגנה שלו, לא בתביעה העיקרית ולא בהודעה לצד ג'.

...

לאחר עיון בטענות הצדדים באתי למסקנה כי יש לחייב את הנתבעת 1 ואת הנתבע 3 ביחד ולחוד לשלם לתובע את הפיצוי המוסכם ויש לקבל את ההודעה לצד ג' שהגישה הנתבעת 1 נגד הנתבע 3 ולחייבו לשלם לנתבעת 1 כל סכום שזו תשלם לפי פסק הדין ואלה נימוקי: הנתבע 3 (שהוא כאמור המעביד וכן צד ג') לא הצליח להוכיח שהאופנוע שבו אירעה התאונה היה מבוטח.

לאור כל האמור אני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובע את הפיצוי המוסכם בסך 25,000 ₪ בצירוף הוצאות ושכ"ט עו"ד כדין ואני מחייב את צד ג' לשלם לנתבעת 1 כל סכום שהיא תשלם לתובע לפי פס"ד זה בצירוף הוצאותיה ובצירוף שכ"ט עו"ד. המזכירות תשלח את פסה"ד לב"כ הצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

בעת התאונה היה הנהג-המנוח – "נהג חדש צעיר". על רקע מצב דברים זה מתעוררות מספר שאלות בנוגע לתחולתו של סעיף 7א' לחוק פיצויים לנפגעי תאונת דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק פלת"ד), אשר קובע כלהלן: "...מי שניפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או את המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12(ב)". התאונה, הצדדים והמחלוקות בתאונת דרכים מצערת שאירעה ביום 13.6.2014 קיפח את חייו בלאל כעביה ז"ל (להלן: המנוח), בחור צעיר בתחילת חייו, יליד שנת 1997.

"שכנו" הקרוב של סעיף 7(5) לחוק פלת"ד הוא סעיף 7(3), אשר שולל זכאות לפצוי על פי החוק מ"מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה או מחמת הגבלה שהוטלה לפי פרק ו'1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967". בע"א 8183/01 ספיאשוילי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(6) 106 (2004)(להלן: עניין ספיאשוילי) נדון מקרה בו "נהג חדש" נפגע בתאונה עת נהג ללא מלווה כדין, בעוד שלפי תנאי הרישיון שהיה ברשותו היה מחויב לנהוג עם מלווה.

האמור עד כה מוליך למסקנה כי לא היה זה סביר שהמנוח ידע שלרכב אין ביטוח בעת שהותר לו לעשות שימוש בו. מספר אינדיקאציות אותן פירטנו מקודם מוליכות למסקנה זו והעובדה כי המנוח היה נהג צעיר חדש שהיה צריך לנהוג עם מלווה והפר חובה זו – אין בה כדי לשנות ממסקנה זו. ההודעה לצד ג' בהודעה לצד ג' שהגישה קרנית נגד חמזה ועסאם נטען כי הם הבעלים והמחזיקים ביחד ולחוד ברכב, ועל כן קמה לה הזכות לשיפוי בגין הפצוי שתשלם לתובעים מכח סעיף 9 לחוק פלת"ד. סעיף 9(א) לחוק פלת"ד קובע כלהלן: "מי ששילם פיצויים המגיעים לפי חוק זה לא תהא לו זכות חזרה על אדם אחר החייב בפיצויים לפי חוק זה זולת הזכות לחזור על אחד מאלה:

...

סיכום התוצאה מן האמור היא שאני מחליט לקבל את התביעה ומחייב את קרנית לשלם לתובעים את הסך של 817,092 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד ומע"מ בסך 124,300 ₪; וכן סכום אגרת בית המשפט ששולם בפועל משוערך עד למועד מתן פסק הדין.

התביעה נגד נתבעים 1 ו- 2 נדחית ללא צו להוצאות, משום שעילת התביעה היא כלפי קרנית ולא כלפיהם.

אשר להודעה לצד ג' – ככל שההודעה מתייחסת לצד ג' 2, היא נדחית ללא צו להוצאות.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 59508-08-18 לפני כבוד השופט, סגן הנשיא אליהו בכר תובע פלוני ע"י ב"כ עוה"ד עומר צ'פניק נתבעים/המודיעה לצד ג' צדדי ג' צד ד' 1.קרנית-קרן לפצוי נפגעי תאונת דרכים ע"י ב"כ עוה"ד א' אמסלם 2.אושר אלעד 3.התאגיד המנהל של המאגר לביטוח רכב חובה ("הפול") בע"מ שניהם ע"י ב"כ עוה"ד יעקב רט 1. אברהם טורגמן 2. רז טוגמן שניהם ע"י ב"כ עוה"ד אבי וייג פלוני ע"י ב"כ עוה"ד עומר צ'פניק פסק דין חלקי

בשלב זה של ההליך נחלקים הצדדים בשאלת הדין החל, חוק הפלת"ד או הפקנ"ז. השאלה המרכזית לברור מתייחסת לתחולת סעיף 7א' לחוק הפלת״ד שכותרתו ״זכאותו של נוהג בהיתר לתבוע פיצויים״ הקובע כך: ״על אף האמור בסעיף 7(5) מי שניפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12(ב).

ביהמ"ש מיתנצל בפני הצדדים ובאי כוחם על העיכוב שבמתן פסה"ד החלקי שנבע מעומס עבודה רב. המישור הנורמאטיבי שלושה הם התנאים המצטברים לחלותו של סעיף 7א' לחוק הפלת"ד והם: הנהג נהג בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו. הנהג לא ידע בפועל על כך שאין פוליסת ביטוח בת תוקף או שהפוליסה הקיימת אינה מכסה את השמוש בכלי הרכב – התנאי הסובייקטיבי.

האם התובע לא ידע שהקטנוע לא היה מבוטח כדין? ב״כ התובע טען בסיכומיו כי לתובע התברר בדיעבד ולאחר היתרחשות התאונה כי לקטנוע לא היה ביטוח בתוקף עפ״י פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), התש״ל-1970 (להלן: ״פקודת ביטוח רכב מנועי״).

אינני מיתעלם לעניין זה מפס"ד של כב' הש' חשין בעיניין פרח (רע"א 2853-96 קרנית – קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים נ' דחבור ג'מאל פרח , פ"ד נג(1) 680), אלא שהגיל הצעיר ובמיוחד אצל קטינים מחייב גם היסתכלות מיוחדת על המשתמשים בכלי הרכב על החשש העולה מפעולה פזיזה וחסרת אחריות בה נמסרים לחברים כלי הרכב הדו גלגליים שלהם, שבדר"כ מבוטחים גם בביטוחים נקובים בשם, באופן המחייב חינוך של בני הדור הצעיר אודות ההשלכות הקשות האפשריות הנובעות מאי בדיקת קיומה של פוליסת ביטוח בת תוקף כאמור.

...

אמרו אם כן מעתה כי יש להטיל ספק רב בטענה לפיה התובע גנב את הקטנוע, ואין לי אלא להגיע למסקנה לפיה התובע נהג בהיתר מהמחזיק – צד ג'2.

סוף דבר התביעה בעילה לפי חוק הפלת״ד נדחית.

לפיכך נדחית התביעה כנגד קרנית כמו גם כנגד צדדי ג' וצד ד'.

מאחר והשמוש שעשה באופנוע לא היה מבוטח כדין בעת התאונה, נחלקו הצדדים בשאלה האם לתובע זכות תביעה מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן – "חוק הפלת"ד" או "החוק") כנגד נתבעת 3 (להלן: "קרנית") או- בהתאם לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן – "פקודת הנזיקין") כנגד נתבעים 1-2 (להלן: "הנתבעים") נתבע 1 הורשע בבית המשפט לתעבורה בגין התאונה.

לצורך הדיון בשאלה זו, מן הראוי יהא לשוב ולצטט את לשון הסעיף במלואו: "על אף האמור בסעיף 7(5), מי שניפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12(ב)". מלשון החוק עולה, כי סעיף 7א' חל עת שמתקיימים 3 תנאים: נהיגה בהיתר הבעלים או המחזיק; אי-ידיעה לגבי העדרו של כסוי בטוחי (יסוד סובייקטיבי); סבירות אי-הידיעה (יסוד אובייקטיבי וסובייקטיבי כאחד).

כלשונו של המשנה לנשיא מ' חשין: "ההצדק לחריג-דחריג זה [סעיף 7א – א' ר'] עולה כמו מעצמו, ומזין הוא עצמו - כמוהו כהוראת סעיף 7(5) - ביסוד האשם. הינה הוא אותו מעביד המורה עובד מעובדיו כי יטול אחד מכלי הרכב של העסק, ינהג בו לאשר ינהג, ויחזור מיד לעבודה. במהלכה של אותה נהיגה מעורב הרכב בתאונת דרכים והעובד נפגע. מסתבר כי לא הוצא ביטוח לאותו רכב, והעובד שואל בעצתנו. על-פי הוראת סעיף 7(5) לחוק כפשוטה, לא יהא העובד זכאי לפיצויים. תוצאה זו הנה בלתי צודקת בעליל: העובד לא ידע, כמובן, על העדרו של ביטוח, ובנסיבות העניין אף לא ניתן היה לצפות כי ישאל את המעביד אודות הביטוח. מכאן ההצדק שלא לשלול את זכותו של העובד לפיצויים, והיא הוראת סעיף 7א' לחוק (פרשת פרח הנ"ל)". ובאותה פרשה היתייחס המשנה לנשיא חשין ליחסי קרבה וידידות: "...חובתו של בעל רכב לביטוח הנהיגה ברכבו שונה בכל-זאת מחובתו של מי שנוהג בהיתר ברכבו של הזולת. חובתו של בעל רכב היא חובה עיקרית וראשונית. זה דרכו של עולם, וכך נוהגות הבריות הלכה למעשה: כשם שבעל הרכב דואג להוצאתו של רשיון לרכב ורשיון נהיגה, כן דואג הוא - אמור הוא לדאוג - להוצאתה של פוליסת ביטוח לנהיגה ברכב. שונה מעמדו של הנוהג ברכב הזולת, שחובתו לביטוח היא חובה שניתן לסייגה כחובה משנית, חובה הטפלה לחובת הבעלים. שהרי אין זה נהוג ואין זה מקובל שהנוהג ברכב הזולת יוציא פוליסת ביטוח לנהיגתו. לא אחת נהגתי ברכב של ידידיי, ואינני זוכר כי אי-פעם שאלתי מי מהם אם הוציא פוליסת ביטוח על הנהיגה ברכב. גם לא שמעתי כי מי מידידיי שאל שאלה מעין-זו כשנהג ברכב של ידידו. בדוגמה אודות שני הידידים הנוסעים יום-יום מירושלים לתל-אביב, דרך העולם היא שכל אחד מן השניים מניח - כדבר המובן מאליו - כי האחר דאג להוצאתה של פוליסת ביטוח. כך, אני מניח, נוהגים הכל, והחוק יילך בעקבות החיים". בכך יש כדי ללמדנו, כי קיומם של יחסים קרובים, או יחסים המקימים הסתמכות, מקימים חזקה או מעין הנחה בדבר סבירות ההמנעות מלחקור ולדרוש באשר לקיומו של ביטוח תקף המכסה את השמוש ברכב.

מכל האמור לעיל מצטיירת תמונה של בחור צעיר, המעורב בעסקי הרכב של אחיו ומגלה בקיאות שאינה אופיינית לבני גילו בתחום זה. זאת ועוד, האח העיד כי לא ביטח אף פעם את כלי הרכב שברשותו ולכן, גם לא איפשר נסיעת מבחן ברכבם לקונים פוטנציאליים.

לעניין זה אפנה לע"א (חי) 1174/05 קרנית נ' לוי [פורסם בנבו] (27.11.05 ), בו נכתב כך: "המבחן לקביעה אם אי הידיעה של המשתמש היא סבירה, הוא מבחן מעורב בו משמשים יסודות אובייקטיביים וסובייקטיביים המתחשבים בצדדים עצמם ובנסיבות השמוש ברכב. בבוא בית המשפט לבחון אם יש להחיל את סעיף 7א לחוק הפיצויים, עליו לבחון את סוג הרכב (כגון אופנוע שלגביו מקובל להגביל השמוש לנהג יחיד לעומת מכונית), נסיבותיהם האישיות של המשתמש ברכב ושל מתיר השמוש, היחסים ביניהם, וכלל נסיבות העניין". לאור כל האמור ולנוכח מכלול הראיות כפי שהובאו בהרחבה לעיל, אני קובעת כי במקרה דנן לא קמה החזקה בדבר המנעות מבירור אודות כסוי בטוחי בשל יחסי הקרבה בין התובע לבין אחיו.

לעניין זה ראו:רע"א 2809/18 קסברי נ' חזן (26.11.18, פורסם ב'נבו'), שם נקבע כך: "על הנהג המתקרב לצומת שאינו מרומזר, אף שניתנה לו זכות קדימה בשל תמרור 'עצור' המצוי ברחוב החוצה את דרכו, אין פירוש הדבר שיש לו זכות מוחלטת להכנס לצומת מבלי להתאים את מהירות הנסיעה ולוודא שהדרך חופשית לפניו ואין סכנה של היתקלות ברכב אחר המצוי בצומת או הנכנס לתוכו באותו זמן" (ע"א 553/73 אליהו נ' חנחן, פ"ד כט (2) 341, 343 (1975) (להלן: עניין חנחן)).

...

סוף דבר; מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בסך של 175,697 ש"ח, כמפורט להלן: הפסד שכר לעבר - 15,109 ₪ הפסד שכר לעתיד - 82,332 ₪ פנסיה- 12,180 ₪ עזרה ניידות והוצאות– 10,000 ₪ כאב וסבל – 100,000 ₪ __________ 219,621 ₪ בניכוי אשם תורם, כפי שנקבע לתובע, בשיעור 20%- 43,924 ₪ - ובסה"כ: 175,697 ₪ אני מחייבת את נתבעים 1-2 לשלם, באמצעות נתבעת 2, לתובע את סך 175,697 ₪, סכום האגרה ששולמה ושכ"ט עו"ד בסך 41,113 ₪.

התביעה כנגד נתבעת 3 נדחית.

הודעת צד ג' נדחית.