בישיבת מועצת העיריה מיום 29.3.99, לאחר שדנו בהצעת התובע להשקיע כספים במיתחם בתנאי שתוארך תקופת ההרשאה, הוחלט לפנות לרשות על מנת לקבל את אישורה לחתימה על הסכם חדש עם התובעת, במסגרתו תוארך תקופת ההרשאה עד שנת 2020 (פרוט' הדיון במועצת העיריה צורף כנספח 9 לתצהיר צוריאל).
בסעיף 7 להסכם ההפעלה נקבע כך:
"המפעילה תיגרום לכך שכל המבנים והמתקנים הקיימים בו יותאמו לדרישות רשויות התכנון והבניה ויקבלו את אישורם כדין. מבנים ומתקנים שהמפעילה תבקש להקים לאחר חתימת הסכם זה יקבלו מראש ובכתב אישור ההנהלה ומוסדות התיכנון. המפעילה מתחייבת לגרום לכך שכל עסק שהיא תנהל בחניון יהיה על פי חוק רשוי עסקים וכל דין" (ר' סעיף 7 להסכם ההפעלה).
בפסקה 39, מפי כב' השופטת חיות):
"ככלל, הפרת חובת תום הלב הקבועה בסעיף 12(א) לחוק החוזים מקימה לנפגע זכות לפצוי המשקף את אינטרס ההסתמכות שלו (ראו ע"א 7730/09 כהן נ' מבני גזית (2000) בע"מ, פיסקה 19 ([פורסם בנבו], 6.6.2011)). אכן, בעיניין קל בנין הכיר בית המשפט בכך שייתכנו מקרים חריגים בהם מוצדק לפסוק פצויי קיום אף שלא נכרת חוזה, וזאת כאשר "המשא והמתן בין הצדדים הגיע לשלב כה מיתקדם, עד כי תוכנו של ההסכם שאותו מבקשים הצדדים לכרות הוא ידוע. תנאיו גובשו, עם זאת אך בשל חוסר תום-הלב נימנע השכלול הסופי של המשא והמתן לכדי חוזה" (שם, 301).
המסקנה העולה מן האמור היא כי בהקשר זה מדובר במצב של ריבוי חייבים, כאשר החיוב בפצוי לעניין זה חל על העיריה והרשות ביחד ולחוד (ר' סעיף 54 וסעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973).
...
בפסק הדין נכתב כך:
"25. על-אף שלדידי יש לדחות את טענות העותרת בדבר הבטחה מנהלית והשתק מנהלי, יש לציין כי התנהלות הרשות והעירייה מול העותרת מעוררת אי-נחת. כך, למשל, הרשות קיימה מגעים עם העותרת במשך שנים והודיעה לה רק בשנת 2008, כשמונה שנים לאחר תחילת ההתדיינויות בנושא, כי תוכניתה להקמת מתחם נופש בגן לא תצא לפועל משום שמליאת הרשות עצמה דחתה את התוכנית. סבורני כי ראוי היה ליתן החלטה בשלב מוקדם יותר ולא "למשוך" את ההתדיינויות מול העותרת משך זמן כה רב. עוד יש לציין כי איני שולל את טענות העותרת בדבר הפסדים כספיים שנגרמו לה בעקבות פרשה זו, ובעקבות התנהלות הרשות והעירייה, וייתכן כי עשויה לעמוד לזכותה עילה לתביעה כספית, אם כי מובן שאיני מביע כל דעה באשר לסיכויי תביעה שכזו.
אני מקבלת את טענת התובעים כי המסכת בין הצדדים המשיכה להתנהל משך שנים, והעיריה נטלה בכך חלק.
בהתאם לסיכום הישיבה של התובעים עם הנתבעות מיום 23.11.00 (נספח 6 לכתב התביעה) נכתב כי: "מוסכם כי אם יגיעו הצדדים להסכמה על בסיס העקרונות הנ"ל, לא תהיינה לאף צד תביעות כלשהן כלפי מי מהצדדים האחרים." בהסכמה זו יש כדי לבסס את ההסבר שניתן על ידי התובעים למועד הגשת התביעה על ידם, לאחר שניתן פסק הדין בבג"צ.
בנסיבות אלה, אין מקום לקבל טענת התיישנות בהקשר זה.
מעבר לכך, יצויין כי בסיכומיה, הרשות לא פירטה ביחס לטענת ההתיישנות וניתן לראות זאת כזניחת הטענה להתיישנות מצידה.
סיכומו של דבר אני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים, ביחד ולחוד, את הסך של 1,422,288 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 30.11.01 ועד התשלום המלא בפועל.
