א להסכם (ר' נספח 3 המצורף לתצהיר הגב' בניסטי) (הדגשים אינם במקור י.א):
"4. א. הסכם זה יחול על כל העובדים כהגדרתם לעיל למעט – מנהל הרשות, מדען הרשות, עובד בחוזה בכירים, עובד במשרת אמון, עובד חצוני, עובד זמני, עובד יומי, עובד זר ועובד של חברת כוח אדם."
כשנה לאחר קליטתו של התובע לעבודה, נחתם ביום 1.4.15 הסכם קבוצי מיוחד נוסף (הידוע כ-"הסכם קבוצי 2015"), הדן לטענת הנתבעת בתנאי העסקתם של העובדים היומיים, כאשר המצילים הוחרגו מתחולתו בהתאם לסעיף 5 להסכם (ר' נספח 4 המצורף לתצהיר הגב' בניסטי) (הדגשים אינם במקור י.א):
"5. הקף תחולה:
עובדים במשרות מיוחדות שנקבע בחוזי עבודתם האישיים כי לא יחולו לגביהם ההסכמים הקבוציים הנהוגים ברשות, ובכפוף להעסקה המותרת בחוזים אישיים כפי שהיא קבועה בהסכם הקבוצי הראשי ובחוק;
5.5 למען הסר ספק, מובהר כי הוראות הסכם זה אינן חלות על עובדי כוח-אדם, יועצים, מומחים, נותני שירותים וכל מי שלא מתקיימים בינם ובין הרשות יחסי עובד ומעביד.
...
זאת ועוד, ראו האמור במכתב התשובה של הנתבעת לתובע מיום 25.6.19 (נספח 9 לתצהיר הגב' בניסטי):
"1. מרשתי הבינה ממרשך, בזמן אמת, שהוא לא מעוניין לעבוד בעונה הנוכחית ולכן הוא לא נקרא לעבודה."
לסיכום ראש פרק זה: התובע לא זכאי לפיצוי בגין אי קיום שימוע, תשלום תמורת אי מתן הודעת פיטורים מוקדמת ופיצויי פיטורים.
סוף דבר:
על הנתבעת לשלם לתובע הסכומים כדלקמן:
דמי הבראה – הסעד התייתר לאור המפורט בסעיף 87 לפסק דין זה.
קרן השתלמות - סך של 3,018.30 ₪.
באשר להוצאות – מתוך התחשבות בהיבטים שונים, כגון: הצידוק שבהגשת התביעה מלכתחילה, הגשמת מטרת התביעה, הסעד שהתקבל בפועל - הגענו למסקנה כי יש הצדקה לפסיקת הוצאות באופן חלקי ומתון בלבד, שכן, התביעה התקבלה רק בחלקה.
