תחולת הגנת אי השפיות בעבירות המתה

כאשר נישאל המערער לגבי המשפט בו הוא כתב "חמותי גרמה לי שכאילו אני רצחתי נפש", השיב המערער "לא אמרתי נפש. זה לא נפש. כי חמותי גרמה לי להגיע למצב כזה". קביעותיו העובדתיות והמשפטיות של בית משפט קמא בית משפט קמא הגדיר את סלע המחלוקת בין הצדדים, במילים אלו: "אין חולק כי הנאשם [המערער] חבל במתלוננת עם מוט הברזל בליל ה-25/11/11. הסוגיה המרכזית שבמחלוקת הנה, האם אצל הנאשם [המערער] התגבשה ההחלטה להמית את המתלוננת, ומשכך, יש להרשיעו בעבירת ניסיון לרצח, כטענת המאשימה. מחלוקת נוספת קיימת באשר לשאלת היותו של הנאשם [המערער] תחת השפעת אלכוהול בעת ביצוע המעשים, והאם עומדת לו הגנת השכרות". טרם שאדרש להכרעת דינו של בית משפט קמא בנוגע לעבירת הניסיון לרצח, אתייחס בקצרה ליתר העבירות, בהן הורשע המערער.

ואכן, במהלך הדיון בעירעור ביקש עו"ד רובינשטיין לשכנענו כי במקרה דנן ישנן ראיות ואינדיקציות רבות לגבי טענת אי השפיות, ובין היתר אמורים הדברים לגבי פרטים מסוימים שנכתבו בתסקיר המשלים מטעם שירות המבחן בעיניינו של המערער, המעידים על היותו של המערער במצב פסיכוטי שעה שביצע, לכאורה, את עבירת הניסיון לרצח.

אשר לטענתו של המערער לתחולת הגנת אי שפיות הדעת בעיניינו, הדגישה המשיבה כי זו לא נטענה בבית משפט קמא, ועלתה לראשונה רק בשלב העירעור, יחד עם הבקשה להגשת ראיה חדשה.

...

המערער הורשע בניסיון לרצח, נגזרו עליו 14 שנות מאסר לריצוי בפועל, וערעורו נדחה.

סוף דבר, מהטעמים שפורטו לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור, על כל חלקיו.

השופטת ע' ברון: אני מצטרפת בהסכמה לחוות דעתו המקיפה של חברי השופט א' שהם ולתוצאה שאליה הגיע, שלפיה יש לדחות את הערעור על כל חלקיו.

ההגנה אינה מבקשת להרשיע את המנוח מחמוד חג'אג' בעבירת רצח, אך מבקשת מבית המשפט לקבוע כממצא עובדתי, שהחשיפה למות האב השפיעה עמוקות על הנאשם, החלה תהליך של הידרדרות נפשית והיוותה את תחילתו של הקינטור ומעשה ההיתעללות מצד המנוח כלפי הנאשם.

הפסיקה של בית המשפט העליון בשנים האחרונות קוראת להגמשת המבחנים הנדרשים לתחולת ההגנה ומכירה בפוסט טראומה כמצע אפשרי לטענת אי שפיות הדעת לפי סעיף 34ח לחוק העונשין או כבסיס לתחולתו של סעיף 300א(א) לחוק העונשין.

נטען כי יש להחיל על הנאשם ההוראה בדבר המתה בנסיבות של אחריות מופחתת שכן הוא עונה לכל אחד מתת הסעיפים הכלולים בהוראת סעיף 301ב' החדש, הן לעניין המצוקה הנפשית הקשה, הן לעניין היתגרות והיתעללות מצד המנוח, הן לעניין ההפרעה הנפשית הקשה והן לעניין החריגה המועטת מתנאי ההגנה העצמית (סעיף 182 לסיכומי הנאשם).

...

לצד זאת, חוקקה בתיקון הוראת סעיף 301א'(ב) הקובעת: "על אף הוראות סעיף קטן (א), התקיימה נסיבה מחמירה כאמור באותו סעיף קטן, אך מצא בית המשפט, מנימוקים מיוחדים שיירשמו, כי מתקיימות נסיבות מיוחדות שבשלהן המעשה אינו מבטא דרגת אשמה חמורה במיוחד, רשאי הוא להרשיע את הנאשם בעבירה לפי סעיף 300". בנוסף, הוראת סעיף 301ב(א) לתיקון קובעת: "על אף האמור בסעיפים 300 ו – 301א, הגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם והמעשה נעשה כשהנאשם היה נתון במצב של מצוקה נפשית קשה עקב התעללות חמורה ומתמשכת בו או בבן משפחתו, בידי מי שהנאשם גרם למותו, דינו – מאסר חמש עשרה שנים. (ב) על אף האמור בסעיפים 300 ו – 301א, הגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם באחת מהנסיבות המפורטות להלן, דינו – מאסר עשרים שנים:

אופן התנהלות הנאשם מאז פגש במנוח בנסיבות כפי שאלו פורטו לעיל, בצירוף אמירותיו לאחר מכן בדבר נקמת מות אביו, מוליכים למסקנה כי יכול היה לשקול מעשיו, תכנונם מראש וגובשה החלטה להמית את המנוח.

שירלי רנר, שופטת התוצאה: לפיכך אנו מרשיעים הנאשם בעבירות רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "החוק"), נשיאת נשק, עבירה לפי סעיף 144(ב) לחוק, והחזקת נשק – עבירה לפי סעיף 144(א) לחוק.

לפיכך נקבע כי לא ניתן להעניק פטור מאחריות פלילית מחמת אי שפיות הדעת לנאשמת בהמתת תנוק ואף לא ניתן לסיים הליכים נגד נאשמת הפטורה מאחריות פלילית בסעיף האישום של המתת תנוק (פסקה 25 לחוות דעתו של השופט הנדל).

חלק ניכר מתשובתה מוקדש לטענות המבקשת לפיהן אין מניעה עקרונית להחיל על עבירת המתת תנוק, ככל עבירה אחרת, את הגנת אי השפיות הקבועה בסעיף 34ח לחוק העונשין.

...

אין בידי לקבל את הטענה.

לפיכך, מקובלת עליי טענת המשיבה כי ההלכה שנקבעה בפסק הדין מוגבלת בהשלכותיה וגם בשל כך אני סבורה כי מקרה זה, על נסיבותיו הפרטניות והייחודיות, אינו מקים עילה לדיון נוסף.

סוף דבר – הבקשה נדחית.

טענות העירעור המערערת מעלה ארבע טענות עיקריות בערעורה: קיום מצב נפשי של פסיכוזה בעת ביצוע העבירה, המצדיק החלת הגנת אי שפיות הדעת במסגרת סעיף 34ח לחוק; הגנת שיכרות על פי סעיף 34ט לחוק, המצדיק המרת עבירת הרצח להריגה; וכן טענות לענישה מופחתת ולעניין ניכוי תקופת המעצר מהעונש שנגזר.

ההגנה הדגישה בהקשר זה גם את אופן ביצוע ההמתה – 55 דקירות בכל חלקי גופה של המנוחה – כאינדיקציה להיתנהגות בלתי נשלטת במצב של אמוק, שאינה מתיישבת עם מצב נפשי של שפיות דעת ועם קיום יסוד נפשי כנדרש לעבירת רצח.

...

בדקנו את טענותיה של הסנגורית, שניתן למצוא בחוות דעתה של ד"ר משיח, שהיתה מקובלת עלינו, כי הנאשמת אכן לקתה בעת ביצוע ההמתה בהפרעה נפשית חמורה.

ניתוח נסיבות האירוע, במשולב עם חוות הדעת שעמדו לפני בית המשפט קמא, הובילו למסקנה כי המערערת ביצעה את מעשה ההמתה מבלי שחלים עליה סייגים לאחריותה הפלילית, וכשהיא מקיימת את יסודות עבירת הרצח בכוונה תחילה.

יוצא, אפוא, כי על פי הוראות חוק זה, באם יתקיימו במערערת תנאי סעיף 5 לחוק השחרור, תנוכה מתקופת מאסר העולם שנגזרה עליה ונקצבה, התקופה שבה היתה מוחזקת במעצר טרם מתן פסק הדין בעניינה.

יצוין כי כבר בשלב זה סוכם בין הצדדים כי היה ויימצא כי המשיב אחראי לבצוע מעשה הרצח, אזי הוא יזוכה בשל תחולת הגנת אי-שפיות הדעת לפי סעיף 34ח לחוק.

זאת ועוד, בצדק טענה המדינה כי סייג אי-השפיות לפי סעיף 34ח לחוק ועבירת ההמתה בנסיבות של אחריות מופחתת – אינם יכולים לדור בכפיפה אחת, שהרי בהגדרת העבירה מודגש כי המדובר במי שבשל הפרעה נפשית או שכלית הוגבלה יכולתו "אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח". משכך, לא ניתן להורות על אשפוזו הכפוי של נאשם-חולה-נפש לפי סעיף 15(ב) לחוק טפול בחולי נפש שעניינו אי כשירות מהותית בגין עבירת המתה בנסיבות של אחריות מופחתת לפי סעיף 301ב(ב)(2) לחוק.

...

שילוב תכלית הרפורמה בעבירות ההמתה יחד עם תכלית האשפוז הכפוי וקביעת תקופת האשפוז המרבית מוביל למסקנה ברורה – בעוד שההבדל שבין עבירת הרצח הבסיסית לעבירת הרצח בנסיבות מחמירות נעוץ במדרג האשמה ביחס שבין עבירות אלו, המחוקק קבע בצידן עונש מרבי זהה – מאסר עולם לתקופה בלתי קצובה.

לסיכום: פרשנות הוראות הדין מלמדת כי עמדת המדינה שלפיה תקופת האשפוז המרבית תהא 25 שנים מתיישבת עם לשון סעיפי החוק, אופן יישומם ועם תכליות הדין, ואילו עמדת המשיב שלפיה תקופת האשפוז המרבית תהא 20 שנים אינה עולה בקנה אחד עם לשון סעיפי החוק ותכליות הדין, ואף אינה מוצאת תמיכה בכלל הפרשנות המקלה בפלילים או בהיקש לעבירת ההמתה בנסיבות של אחריות מופחתת.

סוף דבר כדי להעמיד דברים על מכונם ביחס לתקופת האשפוז המרבית, אין לי אלא לשוב על שהבהרתי לאחרונה בעניין פלוני (ע"פ 664/23): "אשוב ואדגיש כי עניין לנו בתקופת אשפוז מרבית, אשר כשמה כן היא – מרבית. במצוות המחוקק, עניינו של המשיב יובא מעת לעת בפני הוועדה הפסיכיאטרית המיוחדת, אשר בהתאם למצבו הנפשי והטיפולי ובשים לב למידת מסוכנותו, עשויה להתיר את כבלי האשפוז עוד בטרם מלאו ימי תקופת האשפוז המרבית.