תושבות בביטוח לאומי על סמך תעודת זהות ישראלית

עוד נקבע בפס"ד טייץ כי פרשנות המונח "תושב ישראל" תיעשה על בסיס המבחן העקרי והוא – הדרישה לקיום מרכז חיים ומירב הזיקות לישראל במסגרתם "מומחשת התפיסה הטריטוריאלית של חוק הביטוח הלאומי" (ראו עב"ל (ארצי) 375/99 יוסף אייזן – המוסד לביטוח לאומי (15.7.2002) אשר אושר בבג"ץ אייזן ובדנג"ץ אייזן).

לתצהיר התובעת צורף צלום תעודת הזהות של התובעת ממנו עולה כי כתובתה בארץ הייתה ברחוב הנח"ל 5 ברמת גן. סעיף 3 לחוק מירשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965 מקים חזקה הנתנת לסתירה לעניין רישום מקום מגוריו של אדם המופיע בתעודת הזהות אותה הוא נושא: "קיימת לפיכך חזקה עובדתית, ניתנת לסתירה, כי המחזיק בתעודת זהות ישראלית הינו תושב ישראל – והנטל הנו על המוסד להוכיח אחרת." (עב"ל (ארצי)363/09 עבדללה – המוסד לביטוח לאומי (13.3.2011).

יחד עם זאת, הגם שעם חלוף הזמן הסתמך המבוטח על התשלום ביתר שקבל, ולעיתים אף שינה את מצבו לרעה, עדין יש להיתחשב בכך שזכויות המבוטחים הן בהתאם לחוק, והכספים שהמוסד משלם הם כספי ציבור.

...

לאור האמור ולאור גילה של התובעת (ילידת 29.3.1945) וטענותיה בדבר מצבה הכלכלי והשינוי האפשרי במצבה של התובעת לרעה עקב הפסקת תשלום קצבת אזרח ותיק ועוד יותר עקב הדרישה להשבת הקצבה אשר שולמה ביתר ובאיזון של כל אלה מול היות החוב כספי ציבור שאי גבייתם עשויה לפגוע בשאר המבוטחים , בנסיבות אלו אנו מגיעים למסקנה כי הנתבע השתהה במשך 9 שנים בבדיקת זכאותה של התובעת ובדרישה ממנה להשיב הגמלה אשר שולמה לה ביתר.

משקבענו קודם כי אין ממש בקביעת הועדה כי החוב נוצר באשמת התובעת, אנו סבורים כי לאור גובה החוב, העובדה כי לא נמצא אשם בהתנהגות התובעת, לאור היווצרות החוב עקב טעותו של הנתבע והשיהוי הרב והחורג מגדר הסביר בו נקט הנתבע עד שקיבל החלטתו לשלול מהתובעת תושבותה וזכאותה לקצבת אזרח ותיק (כ-10 שנים) – היה ראוי כי הועדה לבחינת חובות, תבחן לעומק, ביסודיות וברגישות את טענות התובעת ואף, במידת הצורך, תחזור אל התובעת בבקשה להמצאת מסמכים לענין הכנסותיה ותבחן את יכולתה הכלכלית של התובעת לשלם החוב בהתחשב בגילה, במצבה ובהכנסתה בבולגריה.

סוף דבר: לא נפל פגם בהחלטת הנתבע מיום 8.11.2015 הדוחה את תביעת התובעת לקצבת אזרח ותיק בשל אי צבירת תקופת אכשרה בישראל ואי עמידת התובעת בתנאי הזכאות לפי האמנה.

לאחר קבלת עמדת היועמ"ש ותגובת המערערים היתקיים ביום 26.11.15 דיון נוסף בהליך, ובסופו נקבע כי בנסיבות המקרה, נחוץ בירור עובדתי נוסף לגבי השאלה מהו הדין הפלסטינאי לגבי הזכויות הסוציאליות בדומה לחוק הביטוח הלאומי וחוק בריאות ממלכתי, ככל שישנן זכויות כאלה, והאם לעניין זה ישנו הבדל בין תושבי השטח המיוחד שממערב לגדר בהשוואה לתושבי השטח שממזרח לגדר, והאם ישנה גם איבחנה שם בין בעלי תעודת זהות ישראלית שעברו מעבר לתחום המוניציפלי של ירושלים לתושבי השטחים שאין להם תעודת זהות ישראלית.

מיהו תושב ישראל עת נדרשה הפסיקה לשאלה זו, נקבע כי לאור מטרותיו של חוק הביטוח הלאומי ונוכח רכיביו המגוונים של מבחן ה"תושבות" תיעשה פרשנות המונח "תושב ישראל" על בסיס המבחן העקרי והוא - הדרישה לקיום מרכז חיים ומירב הזיקות לישראל, במסגרתם מומחשת התפיסה הטריטוריאלית של חוק הביטוח הלאומי (ראו עב"ל 375/99 יוסף אייזן – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לח 781; עב"ל 83/06 ג'אן טייץ - המוסד לביטוח לאומי (2.6.2009)).

יפים הדברים שנאמרו על ידי כב' השופט נעם סולברג בעת"מ (ים) 8350/08 אחמד עבד אל חאפז עווד עטון נ' שר הפנים)26.01.2009), בשינויים המחויבים, ובזו הלשון: "כזכור, ביקשו גם העותרים להסתמך על פסק הדין הנ"ל שהחיל את חוקי הביטוח הלאומי והבריאות. בהסתמך עליו טענו העותרים כי הינה כבר הכירו מוסדות המדינה בכך שמרכז חייהם של תושבי שכונת ואדי-חומוס הוא בתחום ישראל. זו טענה שאין לקבל, שכן בפסק הדין, שניתן בהסכמה, נקבע כי יינתן מעמד לצורך חוקי הבריאות והביטוח הלאומי רק למי שמחזיק בידיו רישיון לישיבת קבע, והוא גם תושב הכפר. רק בהתקיים שני התנאים הללו, במצטבר, יינתן מעמד לצורך החוקים הנזכרים. פסק הדין מלמד איפוא את ההיפך ממה שמבקשים העותרים ללמוד ממנו. הוא מבחין בין מי שמחזיק בתושבות קבע בישראל לבין מי שאינו מחזיק בה. קיומה של הבחנה כזו עומדת בבסיסו, ובהסתמך עליה הלך המל"ל כברת דרך לקראת התובעים שם. ... הניסיון להיתלות כעת בפסק הדין שם כדי לטעון שכל תושבי השכונה הזו זכאים לתושבות ישראלית, גובל בחוסר תום לב ולקווי מבחינה הגיונית. הטענה היא טאוטולוגית, לאמור, מכיוון שהיועץ המשפטי לממשלה קבע כי מבין תושבי שכונת ואדי חומוס מי שיש לו מעמד של תושב קבע יהיה זכאי לתחולת חוק הביטוח הלאומי, יש לקבוע שכל תושבי השכונה זכאים למעמד של תושבות קבע. קבלת הטענה הזו אינה הגיונית איפוא..." אשר על כן, אין מקום ללמוד מעניין צור באחר, ואין המערערים יכולים להחשב כתושבים בשל הנקבע שם. אשר לעצם ההבחנה במסגרת הנחיות היועמ"ש בין אלו אשר "באו אל הגדר" לבין אלו אשר "הגדר באה אליהם", והטעמים המצדיקים זאת, נעמוד להלן.

...

להסרת ספק אדגיש, כי אין בקבלת תביעת המערערים לאי שלילת מעמדם כ"תושב" משום ייחוס משמעות מדינית לגדר ההפרדה, בניגוד לפסיקתו של בית המשפט העליון, וכמובהר החלטתי מתייחסת למערערים ונסיבותיהם, אשר אחת מהן היא מגורים בצדה המערבי של הגדר, עת לדעתי בקביעה אם יש מקום לשלול את התושבות מהמערערים שעברו להתגורר בשטח המיוחד, אין להתעלם מהשלכות בניית גדר ההפרדה.

סוף דבר: בשל מכלול הנסיבות הקונקרטיות במקרה הנדון: היותם של המערערים תושבי ירושלים ובעלי מעמד של תושב במשך שנים על המשמעות הנגזרת מכך; היותם של המערערים בעלי רישיון לישיבת קבע ונושאים תעודות זהות ישראליות; הזיקות המשמעותיות המצביעות על כך שמרכז חייהם של המערערים הוא בירושלים; מגוריהם של המערערים בצד המערבי של גדר ההפרדה על ההשלכות הנובעות מכך - אין לשלול מהם את מעמד התושבות רק נוכח העתקת המגורים לשטח המיוחד בשכונת הדואר, מעבר לקו המוניציפאלי של ירושלים.

סוף דבר על דעת רוב חברי המותב – הנשיא (בדימוס) יגאל פליטמן, הנשיאה ורדה וירט-ליבנה ונציג ציבור (מעסיקים) מר דן בן חיים, וכנגד דעתם החולקת של השופטת לאה גליקסמן ונציג ציבור (עובדים) מר אמיר ירון - הערעור נדחה מהטעמים המפורטים בחוות דעתה של הנשיאה ורדה וירט-ליבנה.

כב' הנשיא אדלר אף ציין באותו המקרה, כדלקמן: "תכלית הוראת סעיף 58 לחוק, על פי לשונה וכעולה מדברי הכנסת להצעות לתיקוני הסעיף, היא למנוע למשך תקופה מוגבלת, מתן שירותי בריאות מאזרחי המדינה תושבי חוץ, שאינם נושאים בנטל תשלומי מס הבריאות ושבים לארץ בשעה שהם נזקקים לטפול רפואי. אין זה סביר, כי מדינת ישראל תשא בהוצאות רפואיות כבדות הנובעות ממחלה ממנה סובל אזרח ישראלי המתגורר בחו"ל שנים רבות; אינו נושא בנטל תשלומי מס הבריאות (או מס הכנסה ודמי ביטוח לאומי) בתקופת שהותו בחו"ל; וחוזר לישראל לשם קבלת טפול רפואי. כך דרך כלל, כך גם בעניינינו, בו מצביעות הראיות הלכאוריות בשלב זה על כך שהמערער, בעל תעודת זהות ישראלית, חזר להתגורר בתחום ישראל ימים מספר לאחר שאובחן כסובל ממחלה קשה המחייבת מתן טיפולים בעלות גבוהה. על מנת למנוע תופעות מעין אלה, קבע סעיף 58 לחוק תקופת המתנה לאחר שובם של אזרחים ישראלים תושבי חוץ, במהלכה לא יבוטחו בביטוח בריאות ממלכתי. לעומת זאת, תושבי חוץ שהסדירו את תשלומי ביטוח הבריאות באופן רצוף גם בתקופת שהותם בחו"ל, לא יחויבו בתקופת המתנה עם שובם לארץ. מובן, כי המדינה אינה מונעת מתושב חוזר קבלת טפול רפואי מיד שובו לישראל, אלא שבתקופת ההמתנה עליו לשאת במימון הטיפול." אשר לתשתית העובדתית הלכאורית שהוצבה לפנינו – מתעודת עובד הציבור מיום 10.12.2018 שהוגשה על ידי הגב' גרוברג, בצרוף מסמכים שונים, עלתה התשתית העובדתית הלכאורית הבאה, ונפנה גם לעדותה של הגב' גרוברג לפנינו, שציינה כי "כשאנו באים להחליט בנושא תושבות אנחנו בוחנים את כל התא המשפחתי, עיסוקים, איפה מרכז החיים, רכוש ודירה. כל מה שמשפחה מקיימת כדי לחיות במקום מסוים". לגופו של עניין, נטען כי המבקש וגב' זילקו הנם ילידי אוקראינה ונשואים זה לזו, בני הזוג בני 42 ו-46 לחייהם והם הורים לשני ילדים, האחד בן 17 והשני בן 19.

ראו ביחס לכך גם בסיכומי באת-כוח המשיב: "חוזה השכירות שהוצג הוא מ-11/2018 חוזה שלוקה בחסר ולא מפורט בו אופן התשלום ומתי, וגם על סמך שיחה של הפקידה עם הגב' לריסה שהיא המשכירה והתברר שהיא חברה טובה של אשת התובע והיא משכירה חדר בדירתה שהיא דירה בת 5 חדרים". זאת ועוד, נטען בתעודת עובד הציבור, כי בחו"ל יש לבני הזוג רכוש, ובכלל זה דירה לא נמכרה, רכב שלא נמכר, זכויות פנסיה.

בין היתר, נקבע כדלקמן, ואין לנו אלא להצטרף לדברים אלה, היפים גם לענייננו: "טענת ב"כ התובעת כי יש לפרש פרשנות מצומצמת את סעיף 58 ולטובתה מששילמה את התשלום המיוחד, דינה להדחות ממספר טעמים. הטעם הראשון – טענה סותרת את דברי ההסבר לתיקון סעיף 58 לחוק וכן את פס"ד ניירוך, ולו בשל כך יש לדחותה. הטעם השני - סעיף 58 (ג) ו- (ד) הם אלו הבאים להסדיר ולפרט את אופן תקופת ההמתנה והתנאים לה לרבות קיצור משך התקופה ועל כן אין כלל אפשרות ליתן פרשנות מצמצמת להוראה כל כך מפורשת. הטעם השלישי – הפרשנות המצמצמת בה נקטה הש' גילצר בהחלטתה בענין חיניץ אינו תואם המקרה שבפנינו שכן כאן בנגוד לגב' חיניץ התובעת לא שילמה כספים במהלך כל תקופת היעדרה, כדי לשמור את זכויותיה בנוסף הגב' חיניץ הסדירה ענינה מול הנתבע מספר חודשים לפני הגעתה לישראל בנגוד לתובעת." הכרעה דומה ניתנה בעיניין רפאל (בש"א (חי') 3862/08 רפאל – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 18.6.2008, כב' השופטת פריימן), וגם שם נקבע, תוך כדי הסתמכות על עניין פיירמן (וראו גם בש"א (חי') 4710/07 פסטרנק – המוסד לביטוח לאומי, ניתן על ידי כב' השופטת ורבנר ביום 5.2.2008), כדלקמן: "מתן טפול רפואי למבקשת מכח החוק מבלי לידרוש ממנה תקופת המתנה מינימאלית של 6 חודשים יביא למצב בו מקבלת המבקשת פעמיים (לפחות) במשך תקופות שונות טפול רפואי בחינם; פעם אחת בסמוך לאחר התקופה בה קיבלה את תעודת הזכאות והוגדרה כקטינה חוזרת, הגם שלא התכוונה כלל לעלות ולהיות תושבת ישראל, ופעם נוספת כעת, לאחר שחזרה לארץ לאחר שהות של מספר שנים בחו"ל והיא טוענת כי בכוונתה הפעם להשתקע בישראל ולראות בה את מרכז חייה." לסיכום – לאור כל האמור לעיל, ועם כל הצער וההבנה למצבו של המבקש, דין הבקשה למתן סעדים זמניים להדחות.

...

" הכרעת בית הדין בבקשה – נקדים אחרית לראשית ונציין כי לאחר שעיינו בכלל המסמכים שהונחו לפנינו, ולאחר ששקלנו בכובד-ראש את טיעוני הצדדים, ומתוך מודעות מלאה לטיעוני המבקש ואף הבנה רבה למצוקתו הקשה, מצאנו לנכון לדחות את הבקשה.

בענייננו, לאור לשונו של סעיף 58 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי וההלכה שנקבעה בעניין ניירוך דלעיל, לא שוכנענו ברמה הנדרשת כי המבקש זכאי לביטול תקופת ההמתנה.

בהינתן כלל האמור לעיל, לא שוכנענו כי יש מקום לקבל את הבקשה, ואנו שבים ומציינים כי דינה להידחות.

בין היתר, נקבע כדלקמן, ואין לנו אלא להצטרף לדברים אלה, היפים גם לענייננו: "טענת ב"כ התובעת כי יש לפרש פרשנות מצומצמת את סעיף 58 ולטובתה מששילמה את התשלום המיוחד, דינה להידחות ממספר טעמים. הטעם הראשון – טענה סותרת את דברי ההסבר לתיקון סעיף 58 לחוק וכן את פס"ד ניירוך, ולו בשל כך יש לדחותה. הטעם השני - סעיף 58 (ג) ו- (ד) הם אלו הבאים להסדיר ולפרט את אופן תקופת ההמתנה והתנאים לה לרבות קיצור משך התקופה ועל כן אין כלל אפשרות ליתן פרשנות מצמצמת להוראה כל כך מפורשת. הטעם השלישי – הפרשנות המצמצמת בה נקטה הש' גילצר בהחלטתה בענין חיניץ אינו תואם המקרה שבפנינו שכן כאן בניגוד לגב' חיניץ התובעת לא שילמה כספים במהלך כל תקופת העדרה, כדי לשמור את זכויותיה בנוסף הגב' חיניץ הסדירה ענינה מול הנתבע מספר חודשים לפני הגעתה לישראל בניגוד לתובעת." הכרעה דומה ניתנה בעניין רפאל (בש"א (חי') 3862/08 רפאל – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 18.6.2008, כב' השופטת פריימן), וגם שם נקבע, תוך כדי הסתמכות על עניין פיירמן (וראו גם בש"א (חי') 4710/07 פסטרנק – המוסד לביטוח לאומי, ניתן על ידי כב' השופטת ורבנר ביום 5.2.2008), כדלקמן: "מתן טיפול רפואי למבקשת מכח החוק מבלי לדרוש ממנה תקופת המתנה מינימלית של 6 חודשים יביא למצב בו מקבלת המבקשת פעמיים (לפחות) במשך תקופות שונות טיפול רפואי בחינם; פעם אחת בסמוך לאחר התקופה בה קיבלה את תעודת הזכאות והוגדרה כקטינה חוזרת, הגם שלא התכוונה כלל לעלות ולהיות תושבת ישראל, ופעם נוספת כעת, לאחר שחזרה לארץ לאחר שהות של מספר שנים בחו"ל והיא טוענת כי בכוונתה הפעם להשתקע בישראל ולראות בה את מרכז חייה." לסיכום – לאור כל האמור לעיל, ועם כל הצער וההבנה למצבו של המבקש, דין הבקשה למתן סעדים זמניים להידחות.

יצוין בקשר לכך כבר כעת כי רעיית המערער לא העידה בבית הדין (המוסד זימנה לעדות והחליט בסופו של דבר לוותר עליה), ולכן קיים ספק בשאלה אם ניתן היה לסמוך על האמור בתמליל האמור (הגם שהוגש לכאורה ללא היתנגדות) מבלי שהעידה בבית הדין.

לצד מכלול הזכויות מכוח חוק הביטוח הלאומי שניתנות על בסיס תושבות קיימות מספר זכויות הניתנות בשל קיומה של זיקת עבודה גם למי שאינו תושב.

בטרם נדרש לשאלה העובדתית נעמוד על סוגית נטלי ההוכחה שהתעוררה בפנינו, והכללים שהותוו בפסיקה בהקשר זה. נקודת המוצא היא כי הנטל להוכחת "תושבות" הוא על הטוען לקיומה, אולם שעה שהטוען לגימלה נושא תעודת זהות ישראלית, הנטל הוא על המוסד להוכיח כי אינו תושב ישראל (ראו עב"ל (ארצי) 944-10-10 ביתאלו חנאן – המוסד לביטוח לאומי (4.2.12)).

...

למעשה המוסד בטיעוניו מבקש במשתמע לתת אמון ומשקל חלקי בהודעת האב, כך שזו תשמש מסד למסקנה כי המערער עזב את בית הוריו בשנת 1999, אך לא לענין היעד שבאותה נשימה ממש נאמר כי עבר אליו.

משהנטל הוא על המוסד לא רק לענין עצם החדילה אלא גם לענין מועדה, אין בידינו לקבוע כי הוא הורם ביחס לכלל התקופה שבמחלוקת.

סוף דבר - הערעור מתקבל בחלקו וביחס לתקופה שעד ליום 2.9.07, כך שהחל ממועד זה חדל המערער להיות תושב ישראל לצורך חוק הביטוח הלאומי.

התובעת הסתמכה על כך שמר יגודייב מחזיק בתעודת זהות ישראלית ועל כן דיווחה ושילמה דמי ביטוח כשכיר תושב ישראל.

(1) תשלום היתר יוחזר בתוך 12 חודשים מיום שהומצאו למוסד כל הנתונים הנדרשים לצורך ביצוע ההחזר, בצרוף תוספת לפי שיעור עליית המדד שפורסם לאחרונה לפני היום שבו הוחזר תשלום היתר לעומת המדד שפורסם לאחרונה לפני היום שבו שולם תשלום היתר; (2) לא הוחזר תשלום היתר לאחר שחלפו 12 חודשים מהיום שבו הומצאו למוסד כל הנתונים כאמור בפיסקה (1), יוחזר תשלום היתר בצרוף תוספת הצמדה כאמור בפיסקה (1), ובעד החודש ה-13 ואילך – גם בתוספת ריבית בשיעור של 1% לשנה; (3) שולמו מקדמות בעד שנת מס פלונית, בסכום העולה על סכום דמי הביטוח המגיע בעד אותה שנה על פי שומה סופית, יוחזר תשלום היתר בנכוי הפרש המגיע למוסד בשל גמלה שחושבה מחדש על בסיס השומה הסופית, בתוספת הפרישי הצמדה; השר יקבע כללים לחישוב תשלום היתר, הפרש הגימלה והפרשי ההצמדה, בשים לב לדרך תשלום המקדמות במהלך אותה שנת מס, וכן מועדים והוראות לתשלומם; בכללים כאמור רשאי השר לקבוע גם תנאים שבהם לא יוחזר תשלום היתר.

יחד עם זאת, בע"א 5008/16 המוסד לביטוח לאומי נ' מגן דוד אדום לישראל (נבו 06.12.2018)(להלן – עניין מד"א), נקבע כי על תביעות מכוח סעיף 362 לחוק הביטוח הלאומי יש להחיל את הוראות חוק ההתיישנות: "...בתביעות מכוח סעיף 362 לחוק הביטוח הלאומי להחזר דמי ביטוח, התכלית הסוציאלית ביסודו של חוק הביטוח הלאומי אינה קיימת. תכליתו של הסעיף אחת היא – לאפשר למבוטחים לתבוע את המוסד בגין כספים שנגבו מהם ביתר על ידו. מדובר, הלכה למעשה, בתביעה כספית גרידא להשבת כספים ששולמו או נגבו ביתר. על כן, לגבי דידי, יש להחיל על תביעות מכוחו את הוראות חוק ההתיישנות, לרבות תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 5 לחוק זה. יפים לענייננו דבריו של השופט (כתארו אז) מ' חשין בע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה ומס רכוש – משרד האוצר מדינת ישראל נ' שחר, פ"ד נו(2) 297, 329-328 (2001):

...

משכך, טענה זו דינה להידחות.

לסיכום, בשים לב לכך שהתביעה הינה תביעה כספית גרידא, ומשלא הוכח כי מתקיים חריג מבין החריגים לחוק ההתיישנות או כי התובעת הופלתה לרעה או כי הנתבע התנהל באופן פסול, התוצאה הינה כי תביעת התובעת לקבלת החזר דמי ביטוח שנוכו ביתר לוקה בהתיישנות מהותית.

סוף דבר דין התביעה להידחות.